|
ערב שבת. יאיר שם על ראשו כיפה סרוגה שנראית עליו שלא במקום. הוא לבוש בחולצה לבנה רחבה ובמכנס ג'ינס שחור. אנחנו נכנסים במהירות לבית הכנסת לקראת סוף תפילת מנחה שמחזן ביינהורן בקול לאה אך ברור. עזרת הנשים של ערב שבת השוכנת בפרגוד הנפתח בקומת הגברים מוכנה לפעולה. זהו המקום שמשמש כ"משרד" בימי החול. דפנה שכמובן באה איתנו, נכנסה אל העזרה לבושה בשמלה לבנה עם רקמת שוליים צבעונית. אוחזת שקית לבנה בידה. זה קצת מצחיק לראות אותה נכנסת למקום מסויים שלא ביקרה בו כל כך הרבה זמן. באותה עזרה יושבת סטודנטית נוספת ואשה מבוגרת. הן מחזיקות סידורים בידיהן. אני מוצא סידור.מתחיל לחפש בעבורה את העמוד בסידור, היא מושכת אותו מן הידיים שלי. מוצאת את התפילה בכוחות עצמה, ועושה לי "נו נו נו" בידה. היא אמנם "אנטי" אך לא עם הארץ...
יאיר ואני יושבים באחד הספסלים האחוריים בסמוך לחלונות השמאליים ולכניסה. אני מושיט לו סידור ומראה לו את המקום שבו אמור החזן להתחיל ב"קבלת שבת". לאחר מכן אני מביט סביבי ורואה שיש בערך כעשרים אנשים לתפילת השבת. בניגוד לגודלו של בית הכנסת שיכול להכיל כמאה או מאה וחמישים איש.
תפילת מנחה מסתיימת. החמה שוקעת. אני מציץ מן החלון הגדול לעבר חצרו הנטושה אך המוריקה של רוזנפלד. על עץ פלפלון יבש מתאספות יונים ללינת הלילה, או לכניסת השבת. כשהן מאזינות לחזן ערב השבת.
"מי מוכן לעלות חזן?" שואל הרב אלקנה בקול רם
אני ניגש אל העמוד ואומר לרב משהו. אני מוכן. נוטל טלית ישנה. לאחר מכן אני מיד מוריד אותה, שכחתי ליטול ידיים...
****************************************************
אכן, הייתי חזן בימים נוראים, בקהילת מונאסטיר בניו יורק. ימים נוראים תרתי משמע. אני מתמצא בחזנות ספרדית –בלקנית ובחזנות יהודית אשכנזית.את זה אני זוקף כמובן לזכות שני הסבים ואבי שדאגו כי לא אצא מקופח בעניין זה, ודאגו לקחת אותי לשני בתי הכנסת שהתפללו בהם.בדיעבד זה השתלם, מסתבר שניחנתי בשמיעה מוזיקלית וידעתי לעשות את ה"סוויץ" בין האשכנזי לספרדי. אם כך, את תפילות המוסף של ראש השנה ויום כיפור האחרון עשיתי בברוקלין, בבית כנסת גדול ומפואר מאוד, של קהילת יוצאי מונאסטיר, שאנשיה היגרו למקום לפני השואה.יש בו ארון קודש מוזהב ופרוכת מקורית, כמו בבית כנסת הצנוע והביתי של פלורנטין. לוחות שיש ובמה משורגת במוטיבים נדירים ועתיקים מעץ אלון כבד.אך ללא הריח של הבשמים וללא הצניעות, הביתיות והמשפחתיות. כך בעקבות הנסיעה הזו לניו יורק הרווחתי סכום מאוד יפה שיכול היה לממן את לימודי התואר השני שלי בתוספת מחייה וכלכלה. נכבדי הקהילה בניו יורק – אנשי עסקים, רופאים, מהנדסים ועורכי דין, אנשים שמורשת החזנות של שלוניקי ומונאסטיר, עדיין מאוד חשובה להם, לא חסכו בכסף בכל מה שנוגע לחזן שמבין ויודע את הסלסולים, את הפיוטים ואת ההטעמה הנכונה. בייחוד אם מדובר בנכדו של חזן ידוע כמו אברהם פרנקו. שלפני מותו, עוד הספיק להוציא קלטת חזנות "מחזור מונאסטיר" עם פיוטים לחגי ישראל. בצד הקלטת "מחזור סלוניקי", שיצאה לפני שנים, נחשבת קלטת זולמעין מדריך בר סמכא בחזנות הבלקנית ממוצא ספרדי.הקשבתי לקלטות האלו בתור רענון כשאני מסלסל את " עת שערי רצון" ו"ידי רשים" ו"אדיר ונאור". ולמה ימים נוראים תרתי משמע?: הכל היה טוב ויפה כולל כרטיסים וויזה, אלא שמספר ימים לפני הגעתי, אירע אסון התאומים של האחד עשרה בספטמבר. המטורף ההוא בין לאדן החליט לתת לאמריקאים מעין "כרטיס ברכה" לשנה החדשה (על אף שרוב האמריקאים לא מאמינים בדת ישראל...) ושיגר שני מטוסי נוסעים לעבר מגדלי התאומים. וכך כפועל יוצא קרה שנבדקתי חזור והיבדק על ידי אנשי משטרת ההגירה האמריקאים שנתקפו בהיסטריה לגבי כל זר, או כמעט כל זר שנכנס למדינתם.
בכל אופן נכנסתי וגם יצאתי מעמדת הביקורת לאחר המתנה של כמה שעות טובות ולאחר בדיקה של כל תג ופרט במזוודה ולאחר עקשות מצדי והסברים לאנשי הביקורת האמריקנים, כשאני שלם ומוכן לסלסל ולחזן לקהילה שלמה. או יותר נכון שרידים מקהילה שלמה.ממש כמו כאן: שרידים מקהילות שונות. מחוץ לנמל התעופה קנדי חיכתה לי מונית שהקהילה הזמינה. לנתי בבית של הרב ונטורה מספר ימים. ניתנה לי שם יחידת דיור משל עצמי. לתפילה הביאו לי מן חלוק לבן ומצנפת חזנים לבנה מעין כובע של טבח. כאן בארץ זה היה נראה אולי מגוחך. אבל שם באמריקה חובבת הטקסים והנוצץ, זה בכלל לא. בימי החול שנותרו לי טיילתי עם משפחתו של הרב באיזור מגדלי התאומים. ראיתי את החורבות שנותרו מהם. עדיין מעלי עשן. תהילת המגדלים הנישאים, שתשתיתם פלדה ובטון, חלפה מן העולם על ידי מטורף פנאטי אחד וכמה מטוסים. כל כך פשוט, כל כך הרסני וכל כך שטני.
****************************************************
ההווה תופס אותי ניגש ל"עמוד" וקורא מן הסידור הגדול החזני בעל הכריכה הירוקה בנעימה אשכנזית: "לכו נרננה לאדונ-י נריעה לצור ישענו..." הזמן עובר, אני מרים את קולי, נהנה מן האקוסטיקה של החלל המוגבה.את לכה דודי אני מנעים בנעימה המרגשת של חסידי חב"ד, ואת תפילת ערב שבת אני חותם ב"עלינו לשבח". החלל שמעל ראשי מאפשר לקול להישמע היטב ברחבי ההיכל הרחב.
לאחר שהרב מסר את מועדי תפילת מנחה של שבת. בסיום התפילה ניגשים אלי מספר מתפללים ולחצו את ידי. הרב אלקנה אומר שמזמן לא שמע תפילה עם קול טנור כל כך צלול ויפה. סגל קרץ אליי והכיר לי את אשתו נחמה ה"גבאית של עזרת הנשים" לפי דבריו, האשה שישבה ליד דפנה בעזרת הנשים ואילו שמשון, בחור הישיבה, הזהיר אותי כי מעכשיו "יסנג'רו" אותי לכל התפילות...
דפנה יצאה מעזרת הנשים. והצביעה עליי: "איזה ביצוע! זה היה שווה. אפילו לבקר כאן פעם ביובל. רק כדי לשמוע אותך מחזן. זה בהחלט שווה. אז אולי תשקול לעשות תואר שני בחזנות? הלווו..."
יאיר התלונן על זה שנטשתי אותו לאנחות. אבל מצד שני הוא מאוד נהנה לשמוע חזנות טובה. והוא ישמח לבוא לשחרית ולסעודה שלישית מחר.
צביקה לחץ את ידי, אמר "ישר כח" קצר. הוא מיהר לגלול את וילון הפרגוד של עזרת הנשים. מחר בתפילת שחרית, עזרת הנשים תהיה למעלה בקומה השניה.
יצאתי אל חצר בית הכנסת מחפש את יאיר שהתעכב בפנים. מדבר עם הרב אלקנה.
"היי זה אתה. מהאוטובוס?" שמעתי קול
הסתובבתי אחורה וראיתי את תום. הבחור שפגשתי באוטובוס. הוא לבש חולצה לבנה וכיפת בר מצווה. בירכתי אותו בשבת שלום ושאלתי אותו מה הוא עושה כאן:
"מחכה בחצר. אני מלווה מישהו הבייתה. אני גם מתנדב בארגון הסיוע," אמר והוסיף " בחיי לא ידעתי שאתה חזן!"
"אני חזן פחות או יותר. ואפרופו –הרבה תודה על ההפנייה לארגון "סיוע" זה יזכה אותי במלגה של שלושים אחוז משכר הלימוד שזה הרבה.
מבית הכנסת יצא אדם מבוגר עם מקל מתכת מאלו שבאים פעם בשבוע. תום תמך בו, הנהן לי לשלום והלך איתו אל מעבר לרחוב.
"מי זה." שאלה דפנה
"זה הבחור שהמליץ לי לקבל מלגה דרך ארגון הסיוע של ניצולי השואה."
האוויר קריר. רוב האנשים כבר יצאו לבתיהם.יאיר נפרד מן הרב אלקנה בלחיצת יד. ביינהורן יצא אחרון, לחץ את ידינו ובחיוך אמר כי מרגיט מחכה לנו בביתה.
"תבוא למחר לשחרית וסעודה שלישית? אתה עוד תחזור לי בתשובה!" אמרה דפנה ליאיר
"אני רוצה להכיר. מי שמכיר מוקיר. את לא יודעת את זה?"
היא צחקה.
****************************************************
ריח תבשילי שבת. שולחן עם מפה לבנה צחורה. חמישה כסאות. סלון מיושן אך מצוחצח ונקי להפליא. קירות מכוסים טפטים. על הקיר מספר תמונות קטנות בשחור לבן. צילומים מפעם. על השולחן מפה מכסה על חלות ויין קידוש אדום מתוק.
מרגיט ישבה על אחד הכסאות וקראה עיתון עם אותיות לועזיות: "אוי קלט" שמו. עיתון בשפה ההונגרית. היא הרימה את מבטה ובירכה אותנו ב"שבת שלום" ו"ברוכים הבאים. תיכנסו, תיכנסו. למה אתם עומדים..."
דפנה הוציאה מן השקית הלבנה בקבוק "תירוש" ומסרה לה. מרגיט הודתה לה ומיד שמה את הבקבוק במטבח.אחרי כן ניגבה את ידיה וניגשה לשולחן.
שרנו כמה מזמורים כשביינהורן מזמר את שלום עליכם בניגון לא מוכר, "ניגון של אבא" הוא אומר, ואני מנסה את כוחי ב"אשת חיל". יאיר הצטרף אליי בבית האחרון לאחר שקלט את המנגינה. דפנה שתקה.
לאחר נטילת הידיים הוגש האוכל על השולחן. היה שם צנון פרוס ומומלח, אטריות עם כרוב בצד מרק עוף מצויין. למנה השנייה הוגש כרוב ממולא שיש בו יותר בשר מאורז, קציצות בשר עגולות עם שום.
האוכל היה טעים ביותר וקצר מחמאות מפינו. דפנה התלהבה וביקשה את המתכון של הכרוב הממולא וציינה כי "יחסית למטבח העני והאומלל של אמא שלי שכולל רק מרקים, תפוחי אדמה וגפילטע פיש, המטבח ההונגרי מאוד עשיר"
"זו ירושה של תורכים" אמר ביינהורן "אומרים שהם לימדו את ההונגרים לבשל כמו בן אדם"
"ממש כמו שההודים לימדו את הבריטים לבשל נורמלי" ציינה דפנה "אם לא, אז יתכן שהבריטים היו מסתפקים בעוגה ותה!"
"בתור אחד שהיה בלונדון. אני יכול לומר שיש שם מיליון מסעדות" התערב יאיר "מכל ארץ, מכל מין ומכל מאכל שרק תדמיינו"
קמתי ממקומי אל המרפסת הקטנה של מרגיט. מנסה להביט אל החצר הנטושה למטה. הם התבוננו בי. מרגיט שאלה על מה הסתכלתי:
"די הרבה זמן אני עובר ליד החצר הזאת. שמעתי שהיא הייתה שייכת לאחד בשם רוזנפלד. אני רואה שהיא נטושה אבל בכל זאת ירוקה. מעניין מה הסוד שלה."
"זה לא סוד. זה פשוט סיפור מאוד עצוב" אמר ביינהורן "אם תרצו לשמוע. אנסה לספר לכם"
עזרנו למרגיט לפנות את הכלים. אני,ביינהורן ויאיר עשינו "זימון" ואחר כך בירכנו ברכת המזון. על השולחן עמדו כבר כוסות תה ועוגה הונגרית עם שכבות הנקראת ז'רבו. ביינהורן חשב לשנייה. לגם מכוס התה החם וחשב איך לפתוח את סיפורו:
****************************************************
"אריה רוזנפלד נפטר לפני שנים רבות אין כמעט מי שיזכור אותו, אולם, בכל זאת יש. לאו דווקא בני אנוש אלא ציפורים ועצים אשר זוכרים לאדם זה טובה על החסדים שעשה עימם כי קשה למחוק את מעשיו של האדם ובמיוחד אם עשה אותם באהבה:
הוא נולד בכפר במזרח הונגריה, בתחילת המאה שעברה. כארנסט רוזנפלד, בן למשפחה אורתודוכסית אופיינית ליהודים מן המחוזות, רוזנפלד היה אדם בעל מבנה גוף מלא, נמוך קומה , חבוש מגבעת, אך בלי זקן.
ילדותו עברה עליו בכפר ושם רכש את השכלתו ב"חדר". הוא לא זכה ללמוד בישיבה כמו רבים מיהודי הונגריה האדוקים. אבל הייתה לו אמונה תמימה שאין להרבה אנשים.אותה אמונה עמדה לו במהלך חייו. לאחר שבגר,התחתן ונולדו לו שלושה ילדים,את פרנסתו מצא כסנדלר וגם כחוואי היה קונה בקר בהונגריה ומוכר אותו בקרפטים. היו לו חיים שלווים בביטחון יחסי.
השואה שפקדה את יהדות אירופה,פקדה גם את משפחת רוזנפלד: במלחמת העולם השנייה נלקח רוזנפלד לפלוגות העבודה של ההונגרים. הוא עבד בפרך בחזית אוקראינה. חלה. נאבק במוות ושרד. לאחר הנסיגה של הגרמנים ובעלי בריתם ההונגרים מן החזית המזרחית, הוא נדד והגיע לבודפשט. מישהו סיפר לי ששם הוא עשה מעשה גבורה כשהציל כמה ספרי תורה מבית כנסת קטן של חסידי מונקאץ' שאותו רצו הפשיסטים לשרוף.פשוט הייתה לו תחושת בטן וגם עיניים טובות והוא הגיע לפניהם למקום.
בשמיני לנובמבר 44 הוסגרו יהודים רבים מבודפשט לידי הס.ס הגרמנים באדיבות "צלב החץ" ארגון פשיסטי ששלט בהונגריה. בין המוסגרים היה רוזנפלד. מבודפשט הוא הוצעד יחד עם עוד עשרות אלפי יהודים בתנאי זוועה, בדרכים שבין הונגריה לאוסטריה ובסוף הגיע למחנה מטהאוזן באוסטריה ושם לאחר כמה חודשים של סבל שוחרר על ידי האמריקאים, עוד לפני כן אולי במאי 44 נלקחו אשתו הראשונה ושלושת ילדיו ברכבת לדרכם האחרונה - כבשני ההשמדה של אושוויץ-מקום אשר משם לא חזרו.
לאחר השואה, חזר רוזנפלד להונגריה, פתח דף חדש, התחתן שנית ונולדו לו שתי ילדות ובשנת 1956 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. כשהגיעה האוניה "ארצה" לחופי הארץ. כשעגנה, הוא נשלח עם קבוצת העולים והתיישב כאן בבאר שבע. את פרנסתו מצא כפועל בניין ובנה בעמל רב רבים מן הבתים בשכונותיה הנבנות של העיר.
בתחילת שנות השבעים יצא לגמלאות ומצא את עיסוקו כגבאי בבית הכנסת. הוא פתח שער בין הגינה שלו לחצר בית הכנסת ומידי יום היה עושה דרכו הקצרה לשם. פותח את הדלת, יושב וקורא תהילים. בשבתות היה עומד על הבימה ומוכר את העליות כשהוא מכריז ביידיש:
"איינט מול דרייט מול אונד צונדריט מול"(פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית)
בסוכות, עוד לפני שבנו חומה סביב בית הכנסת הוא הקים בשביל בית הכנסת סוכה בגינת ביתו ובשמחת תורה היו מביאים לשם ספר תורה על מנת לקרוא בו. היום השער לגינה סגור על מנעול ומוסתר היטב בצמחיה. רוזנפלד היה עושה את עבודתו בנאמנות ואהבה. יהודי תם וישר, כמו כן טיפל בגינה והאכיל את הציפורים בפירורים. עד היום יש לו שם בריכה קטנה.וכשיורד הגשם היא מתמלאת והציפורים מרוות ממנה את צמאונן.
כמו שאולי הספקת לראות היו לבית שלו שתי כניסות – אחת מכיוון חדר המדרגות. השנייה מכיוון מרפסת השירות שהייתה קרובה לגינה.
כמו שאמרתי, אחרי המלחמה נולדו לו שתי בנות: בתו הראשונה נקראה טובה היא הייתה יפה להדהים כשושנה המלאה חיים וחן בעיני כל רואיה.היא עבדה כאחות בבית חולים סורוקה.
הבת השניה של רוזנפלד, התגייסה לצבא על אף התנגדות אביה הדתי. התחתנה ובחרה באורח חיים לא דתי. מבחינתו היה הדבר קשה, אך כמובן הם שמרו על קשר משפחתי ויותר מאוחר סייעה הבת רבות לאביה ולאמה. לאחר שרוזנפלד הלך לעולמו, היא הביאה את אמה אליה לקיבוץ בו גרה וסעדה אותה עד ימיה האחרונים. אומרים שהיום היא גרה בחו"ל. או שהייתה גרה תקופה מסויימת בחו"ל.
לפני מלחמת יום כיפורים התחתנה טובה עם בחיר ליבה, ואולם, הצרות לא עזבו את משפחת רוזנפלד ושוב טרגדיה קשה:
בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים שירת בעלה הטרי של טובה, בחזית הבקעה ואשתו הטרייה נסעה לירושלים בשבילו, ואולם, בדרך חזרה עם הרכב אירעה תאונה והיא נהרגה במקום.
רוזנפלד מצא את נחמתו כמשמש בקודש בבית הכנסת הסמוך ובטיפול בגינתו. האמונה החזקה והתמימה בבורא עולם, עזרה לו ולאשתו פראדל ברגעים הקשים.
הצרות לא פסחו גם על פראדל והיא נחלשה מכל מיני מחלות ויראליות. ההצטברות של כל המדווים, הצרות והמרורים גרמו למר רוזנפלד בסופו של דבר לדברים לא טובים. תבינו- רוב המתפללים כיבדו את מר רוזנפלד שהיה אדם שקט. ישר וטוב. אבל היו כאלו בעלי גאווה מזוייפת שהעליבו אותו שכינו אותו "עם הארץ" בגלל שלא למד בישיבה, או כאלה קטנוניים שנהגו לריב על כל דבר קטן. אני לא רוצה להיכנס לשמות. כי רוב רובם של האנשים האלה כבר לא נמצא בין החיים. אבל באחת מהשבתות. לאחר תפילת מנחה של שבת. מישהו הרגיז אותו כל כך עד שרוזנפלד קיבל התקף לב. כמה אנשים תמכו בו. הוא יצא החוצה וישב המום וכואב על הספסל. אמבולנס הגיע ולקח אותו לבית החולים. שם הושתל לו קוצב לב. הוא כבר לא שימש בתור גבאי במשרה מלאה. אלא היה עושה כל מיני שליחויות עבור בית הכנסת – בנקים, קניות ודואר. לאחר שנה וחצי הוא נפטר בביתו אחרי כל כך הרבה צרות.
בדיוק ביום לוויתו, אירע עוד אסון לבית הכנסת. אסון כלכלי- בעת שכל הרחוב היה בבית הקברות להלוויה,באמצע היום, קופת בית הכנסת נפרצה וכספי תרומות ביניהם תרומות באלפי דולרים נגנבו מבית הכנסת.
היום הדירה של רוזנפלד מושכרת אבל לא מאוכלסת. כל מי שניסה לגור כאן לא החזיק יותר מכמה ימים ושבר חוזה. בעל הדירה נפטר ואילו הגינה חסומה בגדר ולא מטופלת. כבר שנים לא דרך שם אף אחד" הוא שתק והביט לכיוונה של מרגיט.
בסיום סיפורו של ביינהורן, השתררה דממה. דפנה הזילה דמעה.
| 
