אור ירח

למחרת בבית הקברות נשמעו אותם יללות העורבים הבלתי נראים.

צחוקם של ילדים משחקים בכדור נשמעו ברחבי הכיכר העגולה.

העצים נראו כשלשום, חסרי צבע, חסרי עלים, חסרי חיים.

אותה הרגשה של מוות מרחפת לה בעודי מחפש את קברו. ולעמותה,הרוח הקרה

מביאה עימה תחושה של קיום.

העלים היבשים כיסו את השם החרוט, אך הרוח העיפה אותם, כמי שנענתה לבקשתי.

הוצאתי מכיסי החם פרח סגול והנחתי אותו על המצבה. צבעו הסגול של הפרח השתלט על האפור הקר.

צל הופיע בצד, והרגשה של חיכוך נוצרה. חתול אפור, לבן עין התחכך ברגלי, והרים את גבו,

לאות של חיבה. ליטפתי את גבו המסומר, וזה ליקק את ידי. כשעזבתי את הקבר, החתול

כבר לא נראה לעין. יצאתי מבית הקברות, ותחושה של עולם מקביל זרמה בתוכי. כניסה לעולם המוות, ולפתע הגוף נמצא בעולם החיים. קו המחשבה נקטע שוב לרקע צחוקם של הילדים.

הלכתי לי בשביל האבן, המוביל אל תחנת הרכבת,ומחוג שעון התחנה הצביע על השעה 16:30,

אך השמיים חשבו אחרת. העננים האפורים תפסו את הגוון האדום החלש של השקיעה, והתערבבו בכחול הכהה של שמיי הלילה. בשקט המחולט נשמע צופר הרכבת הקוראת לעלות.

אחרי כמה דקות בנסיעה ברכבת, השמיים תפסו את צבעו של העורב השחור. כבר לא היה אפשר להבחין בצורות המציאות. כי אם בצבעי האורות. שוב מעבר לעולם אחר.

פנסי הרחוב תפסו את מקומו של הסהר, והאירו על האפלה. מכוניות תפסו את מקומם של הילדים,

צעקו עם צופריהם. והעשן כענן סמיך, מילא את האוויר בריח חריף.

טיפות החלו ליפול, וגשם חזק החל לזרום, כמי שנענה לבקשתי.  מצאתי מחסה בסמטה, וחיכיתי

עד שהגשם יפסק. ידי מצאו נחמה לקור בתוך הכיסים החמים. הרגשתי מגע רך, ובתוך כף ידי

נח לו עלה כותרת סגול. הגשם פסק, ובמעלי הרחוב נשמעו צליליו של פסנתר.  העננים פתחו את השמיים, וגילו אור חבוי. צליל אחר צליל נשמע מהפסנתר, מנגן את היצירה של Clair de Lune by Claude Debussy אור ירח.