"סיפורים בהזמנה אישית" - " בוהַק " מוקדש לתמנע, באהבה!

 

 

 

היא הניפה כוס יין מלאה למחצה לעבר מקור האור הבוהק והמסתורי ובחנה בתדהמה את הנוזל האדמדם, מבעבע תוסס ומקפץ בתחתית הכוס. דקות ספורות קודם לכן הרים המלצר החייכני את הבקבוק המקורר מתוך כלי הכסף בו צף בשכיבה אלכסונית, מוזג לתוך כוסה יין אדום וריחני. הנוזל נִחַת בכוס בקול פכפוך עדין עד שהתמלאה. במו עיניה צפתה בכלי הכסוף מפריש טיפות קור, על לשונה חשה בקרירות הנוזל מחליק במורד גרונה.

ידה האוחזת בשולי הכוס חשה בּערָת פתע וכאב עז, היא נרתעה בכסאה, משמיע קול חריקה גסה, והעבירה במהירות את הכוס לידה השמאלית, אצבעותיה אוחזות בחשש בתחתית הרגל הארוכה והמעודנת, בטרם תשמט מידה, מניחה אותה בזהירות על גבי השולחן העטור מפת סאטן לבנה. היין ממשיך בבעבועו, אדים עולים מהנוזל הרותח, קצף מתקבץ לשוליו, שברי טיפות מקפצות מתוך הכוס, מתיזות לכל עבר, מכתימות את המפה ואת שרוול חולצתה התכולה. ראשה נרתע אינסטנקטיבית לאחור, ובפליאה מהולה בחשש הרחיקה את פניה מהכוס.

 

האור הבוהק הבזיק באלפי ניצוצות כחלחלים כמתכת קרה, מתקרבים לעברה. חום רב מלהיט את פניה והיא מתקשה לנשום. מבטה נמשך בחבלי קסם למקור האור, נועצת עיניה במאות ואלפי קרניים זעירות זוהרות מתוכו כשמש גדולה בשיאה. מתאמצת, מרחיבה בקושי רב עפעפיה, לנוכח כמות האור האדירה הפולשת לעיניה, מצמצמת אישוניה. עיניה צורבות עד כאב והיא סוגרת תריסיהן לרגע קט וּפוקחת אותן שוב לנגד החשיכה, מליטה את ראייתה לרגעים ארוכים.

 

בעת שמנסה למקד ראייתה בחלל המקום, חשה לפתע את אוזניה נאטמות, בדממה עבה, פוקקת שמיעתה. ראייתה מצטללת והיא מתבוננת סביבה. מלצרית בסינר בצבעי שחור לבן מצויץ חולפת בין השולחנות, כף ידה פרושה בתחתית מגש עמוס צלחות. תנודה קלה והמגש מחליק מידה, נופל ומתהפך בעודו באויר, שאריות מזון וצלחות לבנות גדולות מתעופפות, נופלות ומתרסקות במהירות על הרצפה. בשולחן הסמוך למלצרית מתרומם בבהלה פתאומית חזהו של ילד קטנטן, עיניו הירקרקות מתרחבות בבעתה רגעית. אביו תופס בכתפיו ומחבקו אליו בתנועה מגוננת, שפתיו מתנועעות. בצידו השמאלי, הילדה הקטנה, פוני זהוב על מצחה העדין, מניעה את שפתיה. פירור זעיר ניתז מפיה והיא שולחת את ידה הקטנה אל פיה, מצחקקת במבוכה, מבטה נעוץ באמה בשאלה. האם מחייכת, שפתיה מתרחבות, שיניה נחשפות ופיה נפער, בעוד ידיה אוחזות בסכו"ם כסוף, מרימה את המזלג ונועצת אותו ברצועת בשר רחבה, מונחת בתוך צלחת מעוטרת ולצידה סלט ירקות צבעוני ותפוחי-אדמה מטוגנים, פורסת בידה הימנית בעזרת הסכין, את רצועת הבשר בתנועות קצובות לפיסות קטנטנות.

 

צפצופים דקים וגבוהים עולים באוזניה ומתפשטים מתוך תעלות השמע אל מרחבי ראשה. צלצולים חדים מתפזרים בינות לצפצופים ומתנשאים מעליהם בעוצמה. ראשה מתמלא בלחץ פתאומי ודקירות כאב, היא אוחזת את ראשה בשתי ידיה, דמעות מתגלגלות על לחייה מעוצמת הכאב, אינה מבינה את אשר קורה לה. האור הבוהק והמסתורי מסתלסל סביבה, אופף ועוטף אותה בבהירות חדשה, מושך אותה אל תוכו כמגנט רב עוצמה.

 

הקולות בראשה משתתקים לאיטם. קול חדש עולה במעמקי אוזניה, צלול גבוה וברור,,

"עלמה".

נחרדת היא עוצמת עיניה וממתינה בשתיקה.

"עלמה, הגיע הזמן".

'הגיע הזמן? הגיע הזמן? למה הגיע הזמן?!' שואלת עצמה בתמיהה דמומה.

"הגיע הזמן לתרופה" השיב הקול הגבוה, צלול וברור.

מישהו משחרר את ידה הימנית מהרצועה ההדוקה.

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.