מה היה קורה אילו כל העולם אותו הכרתי כל השנים האלו היה מתברר כבדיה? הרהר ג'ק קיליאן בעודו יושב ברכבת התת-קרקעית ובעודו מביט בנוזל המכסה את האוויר. לא משהו שרואים כל יום, חשב, ספק בייאוש, ספק באדישות. הנוזל התחיל כטפטוף לאורך הרכבת, לא מלמעלה למטה כמו שקורה תמיד, אלא משמאל לימין. הטיפות פילחו את האוויר בדרך שהייתה אינה הגיונית, ולאחר כמה רגעים הטיפות הצטברו על איזשהו קיר דמיוני במרכז הרכבת הדוהרת והחלו לנזול הנה והנה כאילו היו להן – לטיפות - חיים אורגנים משלהן. הרכבת הייתה נטושה, ולקיליאן לא היה את מי לשאול אם הוא מדמיין או הוזה את הכול. כאדם אנושי בעל יצר סקרנות טבעי ואף קצת יותר מפקפק, התרומם קיליאן אל עבר הנוזל והושיט את ידו אליו; התוצאה הייתה כפי שחשב – מים. והקיר הדמיוני? וודאי זכוכית. אך למה שישימו זכוכית באמצע הרכבת? לשאלה זו לא מצא פתרון. הרכבת נעצרה ודלתותיה נפתחו. Mind The Gap"" הוכרז, אך הוא נשאר תקוע מול קיר הזכוכית.
זאת התחנה שלי, תהה לעצמו וניסה למצוא פרצה בקיר. דלתות הרכבת צפצפו כאילו ביקשו להיסגר וקיליאן ברגע של פאניקה הרים את פח המתכת שהונח לצד המושב ורץ אל עבר הזכוכית; הוא נחבט ברצפה כאילו לא היה שם כלום ומבולבל הוא התרומם במהירות ועבר את דלתות הרכבת לפני שנסגרו בעוד הרכבת דוהרת הלאה ממנו ומותירה אותו לבד עם מחשבותיו הקודחות.
"ומה בשבילך?".
"בלאדי מרי בבקשה".
"אתה לא נראה כמו הטיפוס של בלאדי מרי", השיב הברמן בדעתנות.
"ואיך בדיוק נראה טיפוס של בלאדי מרי?" שאל ג'ק קיליאן.
"כמוהו," אמר הברמן והצביע על אדם בקומה העליונה המסתתר בגומחה שבקיר.
"שיהיה," השיב קיליאן, לא היה לו כוח לכל המשחקים המטופשים האלה.
הברמן מזג נוזל לכוס, והגיש לו אותה.
"מה זה? ביקשתי בלאדי מרי", אמר לו קיליאן.
"אבל אתה לא הטיפוס של בלאדי מרי," חזר הברמן.
"אז מה שמת לי שם?" שאל ג'ק.
"מים," השיב הברמן.
"שיהיה" זרק ג'ק קיליאן לאוויר העולם.
לאחר כמה רגעים בעודו מביט באנשים המתנועעים במועדון המפוקפק – ראה וחש בשינוי באוויר, שינוי באטמוספרה לידו, מעין חור בזמן שנפער, חור תולעת גדול אך איש לא שם לב לכך ומתוכו פסעה דמות נשית מדהימה ביופייה. היא ניגשה אל הברמן וביקשה בלאדי מרי. הברמן ללא היסוס מזג לה כוס; היא שתתה חצי ממנה, הניחה פיסת נייר על הדלפק ואת הכוס עלייה וכמו שבאה כך עזבה לתוך החור ונמוגה כלא הייתה. קיליאן נותר פעור פה; הוא ראה כמה דברים משונים היום, אך שום דבר לא הכין אותו לזה. הוא שתה את כוס המים שלו בשקט בעוד שני אנשים, גבר ואישה חלפו על פניו אל כיוון היציאה מהמקום. מישהו רץ אחריהם ונעצר בדלת כשהבחורה הסתובבה, ולתדהמתו של ג'ק זאת הייתה אותה אחת שראה לפני רגע. הוא נשנק וכמעט ונחנק מהמים בעודו קם במהירות לכיוונם, אך הבחורה נכנסה למכונית ונסעה משם והבחור שהיה ליד הדלת נעלם. אני חייב לצאת מהמקום המטורף הזה קדח בראשו אך עמוק בפנים ידע שכך יהיה בכל מקום, הוא מקולל.
קיליאן פסע ברחוב ונכנס לסמטה צדדית. הייתה לו בחילה איומה. זה באמת מים מה שהברמן שם לי? בעודו משער שלא, הוא הקיא בצד את כל מה שאכל באותו היום. "...ג'וני", נשמע קול חרישי מהדהד מאחוריו. מה רוצים ממני עכשיו? שאל את עצמו בכעס כלשהו שלא ממש כוון לאף אחד והסתובב. רוח חזקה נשבה כשראה שהיה שם אותו חור תולעת באוויר ולידו עמד יצור מעוות ומשונה ודוחה במראהו שהיה גדול בשלושה ראשים ממנו עצמו. בידיו הוא החזיק משהו שבתחילה נראה לא ברור, אך כאשר הבין מה זה היה נתקף בחילה איומה נוספת; היצור החזיק ראש של אישה, שיערה היה תערובת קטלנית של נחשים חיים, עיניה עקורות. "...ג'וני", אמר הפה הפעור של הראש הכרות שאחז היצור. קיליאן סובב את ראשו לאחור וראה מבוי סתום שלא היה שם קודם. הוא סובב את ראשו חזרה והיצור עם הראש נעלם. הוא חש שמשהו לא נעים עומד לקרות כשהתחיל לסובב את ראשו שוב לאחור ומשהו תפס אותו, אצבעות גרומיות ארוכות וחדות ננעצו בכתפיו כטפרים מעוקמים ודחפו אותו במהירות קדימה אל עבר חור התולעת.
ג'ק קיליאן נפל והתגלגל על האדמה הרטובה. הוא לא ידע היכן הוא או לאן הגיע וחש תחושה חזקה של זרות ואי-שייכות. היה חשוך אך נקודות אור קטנות האירו את המקום עליו שכב; שדה דמים, עם צמחים מוזרים שצמחו מראשים כרותים שנשתלו באדמה. "הו אלוהים, הו אלוהים", קיליאן חזר שוב ושוב, מנסה לקום אך נוגע במה שלא רצה לגעת ונגעל ומנסה לקום שוב ושוב מועד ולא מצליח לקום או להיאחז במשהו נורמאלי או שיגרתי או בטוח ומוגן ואז נהיה חושך לגמרי וקיליאן שמע יבבה לא אנושית צורמת ממרחק מסוים משמאלו, ואז שמע מעין קול ריצה לכיוונו אך היו ליצור המתקרב הרבה רגליים, יותר משש, שיער באימה והוא קם והתחיל לרוץ לכיוון הנגדי, אך לא ראה דבר בחשיכה המוחלטת וכצפוי מעד ונפל על ראשו ואיבד הכרה.
כשפתח את עיניו מצא את עצמו בגשם על אדמת בוץ וסביבו היו גדרות תיל ומתכת קרה והוא חש קפוא בעצמותיו, היה קר ודמו כמעט קפא ואז הופיעו הרבה אנשים לבושים כאסירים עם כותנות פסים וכובעי אסירים והם רצו לכיוונו, ממלמלים מילים שלא הצליח להבין. עיניהם ביקשו עזרה ממנו, עזרה שלא ידע אם יוכל לספק, והם התנפלו עליו, קורעים את בגדיו ממנו, לוקחים את נעליו, שורטים את גופו והוא ראה לחלקם מספר שחור מוטבע על זרועותיהם; הוא צרח מכאב עצם ופקח את עיניו בעודו מנסה להתנער מכל האנשים שהציפו אותו ואז גילה שאין שם אף אחד מלבד דמות אחת, נערה יפהפייה, דומה לאותה אחת שראה במועדון, אך היא הייתה שונה. ארשת פניה נראית ערמומית יותר, כמו אחת שחוותה המון בחייה ושום דבר כבר אינו יכול להפתיעה. כשקם מהאדמה הוא הבחין שהיא מרחפת באוויר; הוא תהה לעצמו מה לכל הרוחות קורה כאן כשהיא חייכה אליו עם שיניה הצחורות ועיניה הבורקות ואמרה: "אתה בטח תוהה לעצמך מה לכל הרוחות קורה כאן", אמרה, וקולה נישא אליו כהדהוד ממעמקי מערת קרח קפואה. "בהחלט, ואני מצפה לקבל קצת תשובות", השיב בתעוזה שאינה משוחקת היטב.
"אתה לא קובע את התנאים, אתה רק מקשיב," היא אמרה, והוא ראה שהם באמת נמצאים בתוך מערת קרח, וכשדיברה כמה מן הנטיפים החדים התפרקו והתנפצו על האדמה, אחד חלף מאוד קרוב לראשו. "מובן?" הוסיפה כאילו במקרה, אך הוא הבין כי לא היה ספק בכוחה.
קיליאן חש שעיניה חודרות לתוך ראשו, לתוך מחשבותיו; הוא הנהן לאות הבנה.
"משהו מאוד יוצא דופן עומד להתרחש. אני מניחה שאתה כבר חווית את תופעות הלוואי של העניין", היא אמרה. תמונות הציפו בין רגע את ראשו: המים המטפטפים ברכבת התחתית; הוא ניגש ונוגע בהם ברכות, משהו מזנק מתוכם ותופס אותו בצווארו, פנים גרוטסקיות נוראיות חושפות ניבים באורך של זרוע. זה לא קרה כך... המפלצת מושכת אותו לתוך המים, אין לו אוויר לנשום, בועות חמצן מציפות אותו מכל עבר, אף אחד לא יכול לשמוע אותו צורח. "אבל למה דווקא אני? למה זה לא קורה לאנשים אחרים?" שאל קיליאן. הוא יושב בבר וחור התולעת נפער לצידו; הבחורה פוסעת ממנו ומזמינה בלאדי מרי. מחור התולעת שמאחוריה פורצים מספר יצורים מגעילים שמזכירים לקיליאן תמנונים עכבישיים גדולים. הם מזנקים על קהל האנשים שהגיע למועדון - משספים גרונות, קוטעים איברים, טורפים אותם בעודם בחיים מבלי להשאיר עדים. זה לא קרה כך.. חשב בבעתה, זה לא קרה כך בכלל. "מכל כמה מאות אלפי אנשים יש את האנשים ה'מיוחדים', אם תרצה", אמרה לו הנערה. "אנשים שביום שיגרתי אחד מתפרץ בתוכם כוח עצום לראות דברים שאיש לא ראה קודם, לעשות דברים שאף יצור אנוש לא חלם מעודו לעשות. קרא לזה מתת אל או חוסר מזל טהור, אבל אתה אחד מהאנשים האלה". קיליאן הגיע לסמטה הצידית והקיא את נשמתו. מאחוריו שמע קול רפאים מהדהד: "...ג'וני". הוא הסתובב ולא ראה דבר. משהו התחכך בידו, משהו לח ורטוב ולא נעים. הוא הביט מטה וראה שהוא אוחז בראש הכרות של האישה. לא כך זה קרה. ארובות עיניה ריקות מעיניים אך מלאות בבשר רקוב וקרוע, פיה מתעגל לכדי חיוך מעוות חסר שיניים, לשון נחשית משתרבבת החוצה ומזילה על פניו ריר גועלי ובלחישה נוראית ומצמררת היא אמרה "...ג'וני שלי". זה לא נכון!
"תצאי מהראש שלי", הוא צעק על הנערה המרחפת, אוחז בראשו, מנסה להדחיק את התמונות המחרידות.
"בקרוב אמוג אל תוך עולמי, אל דאגה. אך בינתיים עלייך להבין את האפשרויות; האם אתה מעוניין ליצור יגון או מוות? אימה או טרור?", אמרה הנערה בקור רוח מקפיא ממש.
"אני לא רוצה אף אחד מהדברים האלו, אני לא רוצה להיות כאן בכלל!" צעק עלייה בחזרה אך משהו משך בשערותיו לאחור בחוזקה והנערה ריחפה בשקט לכיוונו עד שפניה היו במרחק נגיעה מפניו, עיניה מכשפות כל חלק שפוי שעוד נותר בו בעודה אומרת בטון שקיליאן פחד מלהתעסק עימו: "אתה תעצב את היקום כאוות נפשם של האחרים, אתה תיצור דממה ורעש בו-זמנית, אתה תהפוך את האנטרופיה ותביא לעולם כאוס מוחלט. אל תנסה להתחכם, ההתנגדות לרצוננו תהיה פעולה מטופשת מצידך ובהחלט חסרת תועלת".
ג'ק קיליאן שכב על האדמה, נקודות אור קטנות האירו את שדה הדמים. צווחה מחרישת אוזניים נשמעה במרחק והרמש התקרב לכיוונו במהירות. ג'ק ראה כעת שכל רגל של מרבה הרגליים הייתה בעצם ראש כרות אפוף עם הבעת פנים של אימה מבועתת. היצור התקרב אליו. הוא היה עצום בגודלו כשהתרומם על רגליו האחוריות, פיו היה לוע מכוסה בתולעים עם שורות רבות של שיניים משוננות ורקובות ואז הרמש נחת עליו ועקר את ראשו של קיליאן מיד. מאוחר יותר, הראש נקבר באדמה ומהחור שבגולגולתו החל להניב צמח משונה. "אני מבין", השיב ג'ק קיליאן, נושם לרווחה כשנסתיימה הנבואה. הנערה הנהנה לעצמה וחייכה.
"אז אשאיר אותך לעניינך, ג'ק", אמרה הנערה ונכנסה לחור התולעת.
"רק שאלה אחת," ביקש קיליאן והיא עצרה, עדיין עם גבה אליו. "מה שמך?", שאל. הוא לא הצליח לראות את פניה אך מגוון קולה שיער כי היא מחייכת. היא עברה בשער הזמן ונגוזה כזכרון ישן ורדוף. קול הרפאים שלה נישא על גבי קירות המערה ודהר במרחבים הקפואים עד שהגיע לאוזניו, ממוטט את שביבי הקרח והנטיפים החדים. משהו פגע בראשו והוא איבד את ההכרה. כשיתעורר תהדהד בראשו התשובה; "ג'סטין".
ג'סטין. אמר לעצמו שוב ושוב, ג'סטין. הוא ראה בעיני רוחו את עיניה האפורות לוטשות בו מבט של תוכחה. מה עליי לעשות? תהה. האם כל מה שאמרה היה נכון? הוא הניח שכן, היא דיי הוכיחה לו שהיא לא משקרת. הוא הביט בכפות ידיו, הן ברקו בגוון סגלגל, ואז הגוון נמוג. קיליאן החליט לחזור למועדון, אולי יגלה שם משהו, אך כשהגיע המקום היה סגור. הוא ניגש לסמטה הצידית וראה שהמבוי הסתום נעלם. במקומו היה מעבר של קשתות שהובילו לדלת. הוא התקדם, בחשש מעט אך לא היה לו דבר מה אחר לעשות. הדלת הייתה נעולה, לצערו, או לשמחתו, הוא לא היה בטוח. אך כשהתכוון להסיר את ידו מהידית הכדורית, נשמע רחש קל והדלת נפתחה בפניו. מביט לאחור בבלבול, הוא פסע פנימה והדלת נטרקה מאחוריו.
הוא מצא את עצמו על ראש גבעה ירוקה באור יום. הדלת מאחוריו התמוססה ונעלמה ולמרגלות רגליו, בעמק, ראה מבנה דמוי הסטונהנג', מעגל של אבנים משונות שעמדו בצורה בלתי-פורמלית למראית עין. ככל שהתקרב יכל לשמוע לחשושים, אך לא היה שם אף אדם או יצור שיכל לייצר אותם. כעת הוא עמד ממש ליד, מקשיב ללחישות מבלי להבין את פשרן, ואז ניתץ הבזק והוא ראה דמות. דמויות רבות, לפחות תריסר, והן נעלמו מעיניו, אך הלחישות המשיכו להתגבר. הוא נגע באחת האבנים שיצרה מזבח במרכז המעגל ובכוח חזק הועף לאחור על גבו. כשהרים את ראשו ראה אותם עומדים שם, כל התריסר. הם לבשו גלימות סגולות עם סמלים צהובים עליהם, ואחד מהם, שנראה כמנהיג, לבש אבנט על חזהו וגבו. הוא הקריא משהו מתוך ספר בשפה עתיקה, אך קיליאן מצא את עצמו מבין את שפתם. המנהיג אמר: "תנו לנו את הכוח בעזרת כוחות השמיים והטבע לעשות את הנתון בידינו לעשות. תנו לנו את הכוח להדריך את בעל הכלי להצליח במשימתו. ואז קיליאן ראה שבמרכז המעגל, על מזבח אבן שוכב אדם בדמותו. "מה זה? מה קורה כאן?" הוא התפרץ למעגל אך הם לא ראו אותו, או התנהגו כאילו הוא לא שם. המנהיג הקאלטי הוציא פגיון מגלימתו והתקרב על המזבח. קיליאן רץ וזינק עליו כדי לעוצרו אך עבר בעדו ונפל על הדשא. שאר הנזירים החלו למלמל מילים בהרמוניה בעוד המנהיג עומד מאחורי ראשו של ג'ק קיליאן השוכב על המזבח. הוא תפס את ידו של הגוף השוכב, הפשיל את שרוולו וחתך את פרק ידו. הוא נתן לדם להישפך לכוס אבן וכשהתמלאה מספיק הוא הרים אותה, נותן לדם להמשיך לזלוג לתוך מעין מסילה חקוקה באבן שהקיפה את המזבח. המנהיג טבל את אצבעותיו בדם שבספל והרים אותן לאוויר. קיליאן התבונן בו מפוחד מהקרב לקרות. "בדם הזה," אמר המנהיג, "אנו נעניק את הכוח הרצוי לביטוי רצוננו". הוא נתן לדם לטפטף לתוך פיה של הגופה.
"בדם הזה," הוא אמר, אנו נעניק את הכוח לכלי מלחמתנו, למען טיהור הגזע שלנו!", הוא הניח את אצבעותיו על מצחה של הגופה וחשמל סגלגל עבר מידו של המנהיג אל ראשו של קיליאן השוכב על המזבח, ובין רגע כל גופו בער בחשמל שהותז אל כל אחד-עשר מהנזירים ואל מעגל האבנים בעודם מזמרים והמנהיג שואג אל על. ג'ק קיליאן חזר להכרתו בבהלה, הוא שכב בסמטה החשוכה לבדו. כמה זמן הייתי כאן? חשב בפחד, לא בטוח מה עליו לעשות הלאה. שריריו כאבו ובגדיו היו מטונפים מהלכלוך והרטיבות שהייתה על הרצפה. כשעיניו התרגלו לחשיכה הוא ראה שהיו אלה מים מהולים בדם, דמו שלו. הוא בדק את מפרק ידו ומצא שם חתך, עדיין פעור. "אלוהים יעזור לי, מה קורה כאן?", הוא התחיל לבכות.
"רק תחתום כאן שאתה לא מעוניין להתאשפז", אמר לקיליאן הרופא, לאחר שתפר את החתך וחבש אותו. קיליאן חתם, ועזב את המקום, משתדל לא להסתכל על המבט שנותן בו הרופא. אולי אני הוזה את הכל? כבר טופלתי בעבר, בגלל זה הרופא רצה שאתאשפז. אולי הכל היה רק עוד משבר פסיכוטי, ניסיון שלי לזעוק לעזרה? אולי דמיינתי את הכל, לא היה טקס פולחני שם בגבעה ובסך הכל ניסיתי לתת סיבה לרצון העז שלי להתאבד? לתיעוב העצמי? אולי. אולי. קיליאן נכנס לרכבת התחתית. הוא קפא במקומו כשראה כנופיה של בריונים מתקרבת לעברו. אחד מהם שלף סכין וסימן לו להביא את הארנק. קיליאן לא הצליח לזוז מפחד. הבריון המגודל תפס את קיליאן מאחור והצמיד את הסכין לצווארו, מעט דם נזל. שאר הבחורים צחקו וגיחכו לעברו ואז לפתע התפורר הבריון לאפר ונמוג עם הרוח, הסכין נופלת לידו של קיליאן. הבריונים הסתכלו במבט מופתע, ואז גבותיו של אחד מהם הצטופפו והוא זינק על קיליאן רק כדי להפוך לאפר גם כן. וכך כולם התפוררו והתפזרו ברוח שהביאה עימה הרכבת. קיליאן הפיל את הסכין על הרצפה ורץ משם אל עבר השירותים. הוא ניגש לכיור ושטף את ידיו וניגב את האפר מפניו, אך נבהל כשראה את דמותו במראה – דמות מפלצתית הביטה בו, מעוותת בכיעור נוראי, עיניה בהקו בגוון סגול, שיניה בולטות מפיה, הבל של אדים נפלט עם כל נשימה ומאחוריו הופיעה ג'סטין, נושפת בעורפו בחיוך מרושע. נשמע קראק והמראה נסדקה. קיליאן פסע לאחור במהירות וניסה לצאת משם, ג'סטין נעלמה, אך עם כל תנועה שלו נהרסה הרצפה כמו גל הדף. הוא עבר בדלת והקירות לצידו התפרקו מהדף ההילה שלו. הוא החל לרוץ, אנשים מסביבו מתפזרים לאפר, הרצפה מתעקמת ונשברת, הכל נהרס בדרכו. הוא הביט למעלה וחור נפער בתקרה, גורם למכוניות מהכביש שהיה שם להתרסק אל תוך התהום שנוצרה, אך כשעמדו למחוץ אותו נעצרו באוויר במעין לימבו שבין המציאות לדמיון. הרצפה מתחתיו בערה עם כל תנועה שעשה. האריחים שבקירות מתפרקים ממבטו החודרני, סדקים נגלו ברצפה עד שהתפרקה לגמרי, פוערת לוע המאיים לבלוע את היקום כולו. כעס נאגר בתוכו כשחשב על ג'סטין ועל הדרך שבה הוליכה אותו באפו. התקרה נעלמה לגמרי בעודו מרחף באוויר אל על, הילתו בוערת באש כמו חללית החוזרת ממסע בחלל דרך האטמוספרה אל כדור הארץ. אנשים סקרנים התקרבו אל הבור שנוצר מתחתיו והביטו בו בתדהמה. מתחתיו באדמה החל לצאת עשן ערפילי אשר התפזר לצדדים לכיוון האנשים. הם נשמו ממנו עמוק מלית ברירה. כעבור כמה רגעים המבט בעיניהם השתנה.
קיליאן לא הבין בתחילה את פשר המבט, אך לאיטו תפס את העניין. הם החלו להרים אבנים ולזרוק אותן עליו, בעודם איטיים ושקולים בתנועותיהם. הם לא עשו זאת בהתפרצות חייתית ופרועה, הם היו מטורפים לחלוטין, ללא כל ספק בהתנהגותם או רגשות חמלה. בזעם על יומרתם, על אף שהבין כי אין זו אשמתם, הניף את ידו לצד אחד וכמו עם זרוע אלוהית מחה חמישים מהם ופיזר אותם לאבק. אבן נוספת פגעה בראשו והוא חש את הדם נוטף על אפו. מרחוק נשמע רחש קל שהתחזק עם כל שנייה שעברה וראה גבעות כחולות נהפכות לעמקים וחוזרות להיות גבעות. הגל האדיר שהתנשא מעל כל המבנים ירד על פני הגיהנום עלי-אדמות ועל הטירוף בקול זרימה כמעט מתכתי ושטף את כולם אל תוך האינות. קיליאן נפל חזרה אל הבור וגרם למכתש באדמה, גורם לחלקים רבים ממנה להתפרק וליפול אל התהום החשוך. הוא נפל על ברכיו בקול יגון, ורצה לשים קץ לחייו. "דווקא עכשיו עלייך לשמוח," אמרה לו ג'סטין מאחוריו, מניחה יד על כתפו. "שכוחך ממומש לבסוף. אתה אחד מאיתנו, אחד שנועד לגדולות ונצורות. תעשה את שנתון בך, בראשך, כלי המלחמה שלנו". ואז הוא הבין. הראש שלי. זה מה שתמיד היה צריך להיות, לחשוב. הוא קם על רגליו ושמח שהוא יוצר חשש בפניה של ג'סטין, קמטי בלבול בזוויות עינייה המושלמות לכאורה. "מה אתה הולך לעשות? אתה לא באמת חושב ל..", היא לא יכלה להמשיך את המשפט. "אני אעשה את מה שאני צריך לעשות, מה שתמיד הייתי צריך לעשות," אמר קיליאן בחיוך. אני מבין. הכל בראש שלי, שם נמצא הכיליון. ג'סטין חייכה וליטפה את כתפו כשאמרה באושר: "כן, ג'וני שלי, אתה מסוגל, אתה האחד". קיליאן חייך אליה והתקדם לכיוון מסילת הרכבת. "ג'ק, ג'ק? לאן אתה הולך?" היא שאלה בבלבול. זה לא קרה כמו שהיא גרמה לי לחשוב, אמר לעצמו קיליאן. פסי הרכבת התעקלו כעת כלפי מעלה, מתחשלים בלהבות שפרצו מתודעתו. הוא יצר מעין מנהרה ארוכה של אש וקרח, מקשיב לרחש הרכבת המתקרבת, גורם למהירותה לגבור. "לא!" צעקה ג'סטין. כך זה אמור לקרות. חשב וזינק אל תוך המסילה המעוותת בעוד הרכבת עוברת שם במלוא המהירות, לוקחת את הכול איתה בעודה מתרסקת ומתפזרת על גבי כל האזור - מביאה עימה כיליון מוחלט. כך זה אמור לקרות.
