במגירת השולחן של סבתי מצאתי צמידים מזהב, דקים יפים עם חריטות עליהם. נרגשת ושמחה רצתי מי לסבתא ושאלתי אותה איפה קנתה את הצמיד. סבתא חייכה ואמרה "הצמידים הללו לא נקנו הם הועברו אליי בירושה מאימי, אבל בעצם הם היו של אם סבתי, וכך אנו מעבירות את הצמידים מדור לדור." ובחישוב מהיר ופשוט הבנתי שהצמיד עובר בירושה כבר 4 דורות. זה עובר במשפחה שלנו קרוב ל-100 שנים."את מבינה סבתא רבא שלי " היא המשיכה להסביר לי "קיבלה את הצמידים הללו כמתנה לחתונתה, הצמידים מיועדים לבנות שלה, ובכלל שסבתי הייתה בת יחידה היא קיבלה את הצמידים, אימי הייתה בת אהובה על סבתי, וסבתי ידעה שהיא תשמור על הצמידים לכן הביאה לה את כל ה-7. אני קיבלתי את כל ה-7 צמידים כי דודה חנה זוכרת אותה? נפטרה לא מזמן ולה לא היו ילדים ועכשיו כשיגיע זמני אני אעביר את הצמידים לבנות שלי ולבנים שלי" התחלתי להבין את משמעות הצמידים, ופחדתי שכל עוד אני אמשיך להחזיק אותם בידי יקרה להם משהו לכן החזרתי אותה חזרה למגירה.
שמונה שנים לאחר שמצאתי את הצמידים סבתי נפטרה. היא קיבלה שבץ מוחי ואז כל החלק השמאלי של גופה שותק, ולקראת הסוף היו לה גם מים בריאות. אני החיים לא אשכח את היום הזה. הייתי בת 14 באותה שנה, ובאותו יום היה לי מבחן במתמטיקה, זה היה יום שישי. חזרתי לי מהבית ספר בשעה 12 בצהריים נכנסתי לחדר והתיישבתי על המחשב. אימי בא אליי ואמרה לי : "טל , היום בבוקר אבא היה בבית חולים והודיעו לו שסבתא נפטרה " כל מה שיכולתי לעשות זה להנהן בראשי ולהשלים עם האמת. זאת הייתה ההתמודדות הראשונה שלי כאשר קרוב שלי נפטרה ולצערי הגיעו עוד רבות אחר כך. לאחר ההשלמה עם האמת הרגשתי אשמה, סבתי הייתה 4 שנים לפני מותה בבית אבות ולא הלכתי לבקר אותה כי המקום לא נעים כל כך, הלכתי רק בחגים, והייתי יכולה ללכת יותר כי אבא שלי ביקר אותה פעם בשבוע.
לאחר ההלוויה הקשה, וסיום השיבה אבא סקר את הבית של סבתא והוא הביא לי אחד מהצמידים. הוא אמר לי שסבתא השאיר לו אחד והוא רוצה שזה יהיה שלי, כי הרי אני בת יחידה. נכנסתי לחדר והסתכלתי על התמונה של סבתי. דמעות נצצו בעיניים שוב כאשר ההאשמה עלתה "אני מצטערת סבתא, אני לא הייתי נכדה טובה והייתי יכולה להיות טובה יותר. לפעמים בתקופה שהיית חולה התגעגעתי לתקופה שבה היית בריאה ובאנו אליך לעשות קידוש, ובחגים, ואת הראית לי מנהגים מרוקאים, והיה לנו את המימונה. אולי לא מגיע לי הצמיד הזה, אולי עדיף שגם למאיה וגם לאסתי יהיו 2 צמידים ולא אחד (מאיה ואסתי הן בנות דודות שלי). למה אני סבתא?"
למרות שלא הגיע לי הצמיד החלטתי לשמור עליו ויהי מה. הוא היה במגירה שלי, ולא יצא משם וכל פעם שפתחתי מגירה זו בדקתי אם הוא נמצא שם.
ביום של מבחן הבגרות הראשון בחיי, שזה היה מבחן בגרות בהיסטוריה החלטתי לקחת את הצמיד, הרגשתי וביקשתי מסבתי שתשמור עליי ואולי תעזור לי לקבל ציון טוב. שמתי את הצמיד בפעם הראשונה בחיי. והרגשתי שהיא נמצאת היא איתי במבחן (אולי זה נשמע מצחיק כי כנראה זה כל הדמיון שלי אבל החשוב הוא שזה נתן לי כוח) . הציון במבחן בגרות שקיבלתי היה 91 , ואני בטוחה שהיה תלוי בי אבל הכוח שקיבלתי (אני דיי לחוצה במבחנים) מסבתא שלי ממש עזר, הייתי רגועה וקרת רוח, ומחושבת.
מאז כל מבחן בגרות אני לוקחת איתי את הצמיד, והציונים טובים בד"כ. ואולי עכשיו אני מבינה שלא הייתי כזאת נכדה רעה או לא טובה. כי אני משתדלת להיות עם סבתא שלי (המובן הרוחני בלבד) ברגעים שכרגע הכי חשובים. תקראו לי משוגעת או מוזרה אבל אני חושבת שהאנשים שנפטרים אל באמת עוזבים אותנו, ואולי זה שאנחנו לא רואים אותם זה לא אומר שהם לא רואים אותנו.
