האצבע
במגירת השולחן של סבתי מצאתי טבעת יהלום עוטפת בחיבוק נחוש, גליל ניר חום וגס, מצהיב מזוקן. בחרדת קודש ניסיתי לחלץ את הנייר מחיבוקה העז של הטבעת שדבקה בו כמו הותכה לתוכו בכתמים חומים של זוקן. חששתי, שהנייר יתפורר, או הטבעת תשבר. לא האמנתי, שהיא בעלת ערך כספי. אולי רק ערך רגשי. סבתי חיתה בעוני מחפיר כל ימיה. אילו הייתה לה טבעת בעלת ערך, הרי שוודאי הייתה מוכרת אותה מזמן, וקונה אוכל, או בגדים. אישה פרקטית, לא סנטימנטלית. מעולם לא חיבקה, או אמרה מילת חיבה, ורק ביקורת העבירה על כולם.
לבסוף חילצתי את הנייר מהחיבוק, אך הוא עדיין שמר על צורתו הגלילית, שכברה הפכה לו טבע. יישרתי אותו בכוח, מצר על כל הפירורים והקרעים, אבל נחוש לדעת מה כתוב. חרדה אחזה בי, אולי לא אליי כוונו המילים. לבטח לא אליי! למי נכתב ולמה? חשבתי להניח למתים. לא ענייני לקרוא את מכתביה. למה הסכמתי לנקות את דירתה? אני בסך הכל הנכד. אבי התחמק בטענה שזה קשה לו רגשית, ודודי הגיב באדישות אופינית. “אין שום דבר שאני צריך ממנה, קח לך, או זרוק כרצונך." הוסיף וסלסל בקצה שפמו, באצבעו העקומה.
הסקרנות גברה עלי. ביד רועדת פתחתי את הנייר, חסר הצורה, המתפורר.
האותיות היו מרוחות. לעתים נעלמות כליל, ולעתים דבוקות בגושי דיו צמיגיים. ניכר היה שנכתבו במהירות, על מצע לא נוח. הגרמנית שלי חלודה ביותר, ורק מעט מהמילים הצלחתי לפענח:
אנשים טובים. מי אשר שלך לי אלוהים לשמור על בני היקר אני משאירה לכם את בני ושק הקמח עליו כתובות דברי.... בשק נמצא כל אשר לי בעולם והוא שלכם... רק תושיעו את ילדי ותאמצו אותו... אני גוססת לא נישאר עוד זמן.... האצבע שלו תמיד הייתה ככה ואל תדאגו זה שום דבר, רק קצת עקום...
מיהרתי לדירתו של דודי להראות לו את המציאה. הגעתי לדירה. האור עדיין דלק. צלצלתי בפעמון, ולא הייתה תשובה. ניסיתי את ידית הדלת. הדלת הייתה פתוחה. נכנסתי. אולי הוא במקלחת או משהו. דודי אף פעם לא שמע היטב, אבל בשנים האחרונות הוא כבר ממש התחרש, למרות שהוא עדיין מסרב להכיר בכך ומצידו כולם יכולים לצעוק עד שתצא להם הנשמה. “הלו! מישהו בבית!” קראתי. רק הקירות נשפו את חומם לעברי בדממה מעיקה. נכנסתי לדירה הקטנה, וראיתי אותה שוכבת מתבוססת בדמה. פיח מכסה את שוליה. הבטתי בה מזועזע. מהיכן הגיעה אצבע נוטפת דם לרצפת המטבח. מישהו איבד אותה! חלפה המחשבה במוחי.
האויר עמד. אויר מוצק. מהביל. הבטתי סביב. בננות נגועות וכמה תפוזים מרקיבים הזיעו בסלסלה שעל השיש. שתי פרוסות לחם מפויחות והטוסטר שנראה כאילו עלה על מוקש. עקבות של דם הוליכו לעבר חדר השינה. הלכתי בעקבותיהם, וגיליתי את דודי שוכב ישן, או מחוסר הכרה, על הרצפה, בשלולית של שתן וצואה. הסירחון היה קשה מנשוא. רכנתי מעליו כדי לבדוק סימני חיים והתחלתי להשתנק ולהקיא. סחרחורת אחזה אותי, כתמים שחורים הופיעו מול עיניי, והרגשתי שהנה הנה אני מאבד את הכרתי. בשארית כוחותיי התרוממתי, ופתחתי את החלון, נאבקתי להסדיר את נשימתי. הכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר, אתה תעמוד בזה! פקדתי על עצמי. חזרתי אל דודי, וניסיתי להעירו בצעקות וצביטות, אך ללא הועיל. ניסיתי לבדוק את נשימתו, אך לא הייתי משוכנע אם אכן הוא נושם. הנשמתי אותו ליתר ביטחון, והוא התעורר בכאבים וזעקות. שאלתי אותו מה קרה, והוא רק הביט בי בלי להבין דבר. כל גופו נראה מפויח ואצבעו האמצעית חסרה, ובמקומה רק גדם מפויח שותת דם. עצרתי את הדם והתקשרתי למד"א, הם אמרו שיגיעו תוך שתי דקות.
האצבע! נזכרתי. רצתי למטבח ומצאתי אותה עדיין באותו המקום. למרות הבחילה שחשתי עולה שוב מקרבי, אטמתי את עצמי, פקדתי על גופי לעבוד באוטומט. הוצאתי שקית זיפלוק מהארון ומילאתי אותה בקרח, הנחתי את האצבע בעדינות בקרח, באמצעות מגבון נייר, וסגרתי את השקית.
נשמעה דפיקה בדלת.
שני חובשים הגיעו עם אלונקה.
“אני אורי," הציג המבוגר את עצמו. הוא יכול להיות הבן שלי מחשבה טורדנית הציקה מאחורי עורפי.
“הדוד שלי שוכב בחדר השינה," אמרתי. “וזאת האצבע שלו.” הושטתי לעברם מנסה להסתיר את הזוועה שעל פני. אורי הביט בי בדאגה וציווה עלי לשבת ולהשאיר להם את הטיפול. צנחתי באפיסת כוחות על הספה והעלטה הציפה את הכרתי.
התעוררתי בבית החולים. “איפה הדוד שלי!” שאלתי בבהלה.
“הוא יהיה בסדר, היה לו הרבה מזל שמצאת אותו, הוא לא היה שורד את הלילה, איבד המון דם ולא היה חסר הרבה..”
“והאצבע?!” נזכרתי.
"הצלחנו לאחות אותה, היא תהיה קצת מעוקמת, אבל חוץ מזה לא תראה הבדל.” הבטיח הרופא.
“מתי אני יכול לראות אותו?” שאלתי.
“בוא תיכנס עכשיו, הוא כבר התעורר.”
נכנסתי לחדרו, שוכב לו באמצע המיטה הגדולה בקרחתו המבהיקה.הוא הרים את עיניו אלי, ושפמו העבות לא הצליח להסתיר את חיוכו הרחב.
“מי אם לא מלאך אלוהים בכבודו נכנס לחדרי. אצבע אלוהים שלחה אותך אליי להושיעני מהטוסטר הקטלני!” אמר בצחוק מתגלגל, והרים לעברי יד עטופת תחבושות עבות בתנועה גסה, כאשר הוא צוחק ומשתנק בשיעול עמוק חליפות.
“איך אתה מרגיש?” שאלתי בזהירות.
“לא יכול להיות יותר טוב! רק הייתי מוכר את אימי בשביל סיגריה!”
קצת נחרדתי מדבריו הבוטים, בטח זה המורפיום, הרהרתי, ואז נזכרתי.
“מצאתי את זה במגירת השולחן של סבתי...”
© כל הזכויות שמורות
