מונולוג

"אני מניחה שמאז הפיגוע אני כבר לא מי שאני. אולי בגלל זה חברים שלי הפסיקו לדבר איתי? מאז הפיגוע לא הייתי שייכת לשום מקום, וניסיתי לחפש מקום כזה. אז הלכתי למקומות שבחיים לא ראיתי, מקומות נוראיים, ואפשר לומר שגם שם לא הרגשתי שייכת. אני בחיים לא אהיה כמוהם, ואני מניחה שהם גרמו לי להרגיש כך. הכרחתי את עצמי להרגיש שייכת, ולשחק אותה 'קול' לגביי כל דבר שהם אמרו, והתחלתי לנסות להוכיח את עצמי בפניהם. אפילו הייתי עם אחד מהם כמה פעמים, וחשבתי שאולי במין אני אמצא נחמה, אבל זה גרם לי להרגיש אומללה עוד יותר, אני הרגשתי שהוא אנס אותי. אבל יום אחרי שהמשטרה תפסה אותי העפתי אותו מהבית שלי כאילו לא היה בנינו כולם. את האמת אני אף פעם לא חשבתי שהוא רציני לגביי, אפשר להגיד שאולי נשארה בי טיפת שכל, אבל לא מספיק בשביל להודות שאני הרסתי את עצמי רק כדי לשכוח את האבל. אני פחדתי להתמודד עם הכול, עם אימא שלי, עם חברים שלי, עם העבר של אבא שלי. אני אפילו לא בכיתי בהלוויה אני כל כך כעסתי עליו, כי באותו רגע שעמדתי מעל הבור של הקבר שלו  וראיתי את הגופה שלו שוכבת שם ידעתי שהכול הולך להשתנות.

ואכן צדקתי. אימא שלי הסתגרה בתוך עצמה בדיוק כמוני. כל פעם שניסיתי לדבר איתה היא דחתה אותי, ואני הרגשתי כל כך בודדה, זה היה נורא. היא כל הזמן ביטלה אותי אפילו על הדברים הקטנים ביותר, היא רק חיפשה דרכים לכעוס עליי. וזה אכזרי כי היא גם ככה מאשימה אותי על המוות של אבא שלי, ואני יכולה להבין אותה גם אני מאשימה את עצמי לגביי מותו. לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה לו אני הייתי נשארת איתו, האם הייתי מתה יחד איתו? אולי זה היה עדיף.

מאז שהגעתי לכאן הכול היה שונה, את גרמת לי להרגיש שייכת, את גרמת לחייך, את עזרת לי להתמודד דרך הסיפור שלך, אגב הוא הסיפור העצוב ביותר או אפילו השמח ביותר שאיי פעם שמעתי, בחיים לא קרה לי כזה מצב שלא ידעתי אם להיות עצובה או שמחה, כי הניצחון בא עם קורבן גדול מאוד. בלילות האחרונים חשבתי איך התמודדת עם משהו כה טראגי בחייך, איבדת את אהובך בגיל 23 לדעתי זה מזעזע, אני אפילו לא יכולה לדמיין אובדן שכזה, הרי האהבה שביניכם הייתה יכולה להימשך חיים שלמים. אהבתם אחד את השני כל כך הרבה זמן, והספקתם להיות ביחד כל כך מעט. לפעמים אני מרגישה ככה עם אבי. אני כל כך מתגעגעת אליו, אני רוצה לסלוח לדבר הזה שגרם לו למות, אך אני פשוט לא יכולה, הכול התמוטט לאחר מכן, זה כאילו מישהו בוחן את קצה גבול היכולת שלי. אני מרגישה כאילו איבדתי אמונה בכול. באנשים, במשפחה, אפילו באהבה.

את לא איבדת אמונה, את מאמינה שלכולנו קיים סוף טוב בעולם, כלומר כל אחד מקבל את המגיע לו בסופו של דבר, ואני שואלת את עצמי למה זה מגיע לי, האם זהו באמת הסוף בשבילי או שהוא עדיין לא הגיע."