היא פקחה את עיניה, תוהה היכן היא נמצאת ואיך בדיוק היא הגיעה למקום אליו
היא הגיעה.השמיים היו זרועי פורענות - כמתוך ציורו של ואן-גוך. האדמה
הייתה אפופת בוץ וזוהמה. גוויות של חיות היו מפוזרות לכל אורכה, וקלרה
נאלצה לצעוד במרחבים גדולים כדי לדלג מעליהן. היא הגיעה לנהר סוער, אך
הוא היה אפוף בדם ואיברי גוף שצפו ועלו מדיי פעם. נגעלת, היא הסיטה את
מבטה. היא המשיכה ללכת לאורך הנהר. נראה כאילו הוא נמשך לעד, עד
שהגיעה לגשר. קלרה ניסתה לעבור אך היה קיר בלתי-נראה שחסם את המעבר.
עם כל נגיעה, ניתזו אדוות מן הקיר לכמה כיוונים עד שנרגעו והקיר חזר להיות
שקוף וחסר תזוזה.
הרב אנסקי תפס את קלרה וקשר יד אחת לסורגי המיטה.
"תעזור לי!" הוא ציווה על אביה שנרתם למשימה ותפס את ידה השנייה.
"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל", היא אמרה -
"תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי: וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם
הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" צעקה קלרה בקול מצמרר
ובעטה באביה אל עבר רצפת הפרקט. הרב התיז מים מזוקקים על הנערה, והיא
בתמורה צרחה חזק יותר מכפי ששמע אי-פעם, נראה כאילו מיתרי קול אנושיים
אינם מסוגלים לכך כלל. הוא פתח את פרק א' תהילים – וניסה לגבור על הקול
הצורחני שלה: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ-- אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
ּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב. כי אִם
בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה. וְהָיָה--
כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם: ֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ--וְעָלֵהוּ לֹא-
יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם-
כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. עַל-כֵּן, לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים--בַּמִּשְׁפָּט;
וְחַטָּאִים, בַּעֲדַת צַדִּיקִים .כִּי-יוֹדֵעַ יְהוָה, דֶּרֶךְ צַדִּיקִים; וְדֶרֶךְ
רְשָׁעִים תֹּאבֵד".
קלרה שיחררה יד אחת, תפסה את מנורת הלילה והשליכה אותה על הרב,
היא התנהגה כחיה, מנערת את רגליה בפראיות. "אני הוא זה שמסתתר
בפנים!", היא הכריזה לחלל האוויר וירקה על הרב. באותו רגע בדיוק, נשברו
כל החלונות וכל המראות בבית. הרב ניגב את הרוק מפניו והמשיך לקרוא
משפטים מהספר, אך קלרה רק נהמה וגיחכה בקול לא אנושי – היא עצמה את
עיניה. נראה כי היא מאבדת את צלמה לחלוטין.
היא פקחה את עיניה, תוהה היכן היא נמצאת ואיך בדיוק היא הגיעה למקום אליו
היא הגיעה. "איפה אני?" היא צעקה, וקולה הדהד ברחבי היקום בו ניצבה כעת.
קול שאגה נשמע מעליה, מכל כיוון אפשרי: "כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים, יִדְרְכוּן
קֶשֶׁת, כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל-יֶתֶר-- לִירוֹת בְּמוֹ-אֹפֶל, לְיִשְׁרֵי-
לֵב. יְהוָה, צַדִּיק יִבְחָן: וְרָשָׁע, וְאֹהֵב חָמָס--שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ. יַמְטֵר
עַל-רְשָׁעִים, פַּחִים: אֵשׁ וְגָפְרִית, וְרוּחַ זִלְעָפוֹת--מְנָת כּוֹסָם".
ולפתע, גשם של להבות הותכו מן השמיים, וקלרה המבוהלת החלה לרוץ,
סביבה אש ותמרות עשן, האדמה בוערת, הנהר גועש ורועש והשמיים חורבן
ותוהו עלי-אדמות. היא הסתתרה מאחורי עץ, ענפיו קמלים, אך במהירות הוא
עלה בלהבות, ענפיו הבוערים נופלים סנטימטרים ספורים מראשה הקטן, והיא
נאלצה לחפש מקום מסתור אחר. עוד סופת הלהבות בעקבותיה, ומצאה היא
מפלט מפני הכאוס הבלתי-נשלט במערה תת-קרקעית חשוכה. קלרה נכנסה
פנימה, מבלי לחשוב לאן היא מכניסה את ראשה הבריא. לא עבר רגע קל והאש
חסמה את המערה בלהבותיה המיתמרות, כמפל בערה חסר כל רצון לזוז מקומו
הלוהט. למזלה, האש יצרה תאורה מינימלית, והיא יכלה להיכנס קצת יותר
פנימה אל תוך המחילה. היא שמעה קול צווחה מהדהד עמוק מבפנים, ועצרה
במקומה הראוי. היא הסתובבה לאחור והביטה באש הניתכת. היא סובבה את
ראשה חזרה אל תוך הלוע השחור, והחליטה להישאר במקומה ולא לבחור צד.
לפחות כאן אני בטוחה, חשבה באימה בלתי מוסברת.
קלרה... נשמע קול מפתה מבעד ללוע המסתמן בחשיכה. היא לא הייתה בטוחה
אם הקול מגיע משם או מתוך ראשה, אז היא התלבטה האם להגיב לו או לא.
בינתיים, היא החליטה שלא.
קלרה, עוד מעט המערה תתמוטט ותקבור אותך עמוק בתוכה, ולעולם לא תוכלי
לצאת...
"מי שם? מה אתה רוצה?!" היא שאלה בכעס שבו נטוי גם פחד סמוי.
אני רוצה לעזור לך... השיב הקול. אני רוצה להציל אותך מגורלך האכזר.
היא לא ידעה אם הקול הוא רע או טוב, והאם הצעתו היא אמת או בדיה
מוחלטת. "מי אמר שאני צריכה עזרה?", היא אמרה בהחלטיות נלוזה. "אני
יכולה לדאוג לעצמי טוב מאוד". אבן גדולה מן תקרת המערה נפלה לצידה של
הנערה, וקלרה קפצה הצידה בפחד. אחריה עוד אבן נחתה סמוך לרגלה הקטנה.
את רואה? בקרוב כל המערה תתמוטט. לא ימצאו אותך לעולם.
קלרה המבוהלת התרחקה ממקום נפילתן של האבנים אך עדיין חששה מלהיכנס
פנימה. "מי אתה? איפה אתה נמצא? אני לא שום דבר שם בחשיכה".
בקרוב תגלי הכל, קלרה יקירה. בואי מהר, לפני שיהיה כבר מאוחר....
ואז החלו ליפול האבנים במהירות וקלרה רצה מהר פנימה, אל תוך החושך
הנורא, ומקור האור היחידי שנותר מפתח המערה, גם הוא לגמרי כבה.
קלרה עמדה בחושך, לא בטוחה מה לעשות עם עצמה. היא התיישבה על
האדמה, על אבן בינונית שמצאה, והתחילה לבכות. קול לחשוש נשמע מאחוריה
והיא הסתובבה במהירות, לא רואה דבר. קול לחשוש נוסף נשמע מהצד הנגדי
והיא פנתה לשם, מבוהלת עוד יותר. "בבקשה, אני לא יכולה להתמודד עם זה
יותר. אני מפחדת...", היא אמרה לכל מי שהתכוון לשמוע. אור עמום כחלחל
וקטן נדלק אי-שם במרחק, וקלרה התרוממה והתחילה ללכת לכיוונו. לאט לאט
האור נהיה יותר ויותר גדול, עד שהוא הקיף את כל מה שהיה סביבה. ממולה,
היא ראתה מראה מלוטשת. היא התקרבה אליה וראתה את דמותה משתקפת –
נערה נאה, עם שיער אדמדם קלוע במספר צמות קטנות, ועיניה בורקות מחדות
האור. היא חייכה אל הראי, אך אז נשמע קול צווחה ופניה במראה התעוותו
והפכו למפלצתיות, ארובות עיניה חורים בשרניים ומקק גדול יצא מאחת מהן
והתכוון להיכנס לפיה הפעור. לשונה הארוכה ונרקבת השתרבבה החוצה ותפסה
את המקק, מועכת ובולעת אותו אל תהומות הנשייה. קלרה צרחה. היא ניסתה
לברוח מהמראה המזוויע אך גילתה שהיא לכודה בין ארבע קירות בלתי-נראים.
זרועות עכבישיות תפסו את ראשה והכריחו אותה להביט בהשתקפותה הנוראה,
בעוד שאצבעותיהם מהדקות את עפעפיה אל מצחה. היא צרחה כשהיצור
שהשתקף חייך לעברה בחיוכו המזוויע ואמר: "וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף
הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם
אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל חוֹמָה
לָאָרֶץ תִּפּוֹל: וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל הָרַי חֶרֶב נְאֻם אֲדֹנָי ה’ חֶרֶב אִישׁ
בְּאָחִיו תִּהְיֶה: וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי
אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים
אֲשֶׁר אִתּוֹ: וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים
וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’".
הרב הביט בקלרה השוכבת על המיטה, פניה הנרקבות מוטות הצידה על גבי
הכרית. הוא צעק לעברה: "צא דיבוק, צא החוצה! עזוב את הנערה
המסכנה בשלווה!", אך הנערה לא הגיבה. שום קול לא נשמע מתוכה, לא
של השד ולא המקורי שלה. הרופא שעמד לצד הרב מיהר אליה וקירב את ראשו
אל פניה כדי לבדוק את הבל פיה. כשזה לא עבד, ניסה לבדוק לה את הדופק.
"היא מתה", הוא הכריז בקול רפה אל עבר הנוכחים. האב נפל על ברכיו וקבר
את ראשו בחיקה. הרב הפיל את ספר תהילים על הרצפה והתעלף. "היא מתה,"
אמר הרופא לחלל האוויר, אך לא היה מי שישמע לו עוד.
