חייה הסודיים של פריס סטראטון

"נו? מה חשבת על הסרט?" שואל אותי בן בעיניים בורקות, פניו קורנים באופן שמעולם לא העליתי על דעתי. "ובכן," אני מושכת בכוונה הברות, מנסה להרוויח עוד כמה שניות בכדי לדלות מילים, "אני יכולה להבין למה הוא הפך לסרט קאלט". בן מביט בי באכזבה מסוימת. "אבל אהבת אותו? נהנית?" אני נאנחת. ידעתי שהשאלה הזו תבוא. קשה לי להחליט אם אהבתי או לא אהבתי בהתרעה של רגע; צפייה בסרטים, כמו כל דבר אחר בעולמי הכאוטי, אינה עניין של מה בכך. לבסוף אני נכנעת. "כן, אני מניחה שכן. הוא נפלא ויזואלית, ומאוד שונה מהספר". הוא מתרצה רק מעט. נראה שהעניין יוסיף להטרידו כל הערב.

על קיר חדרו תלוי איור עצום, מאיר עיניים, של דמות נשית מרשימה. בכדי להסיח את דעתו משיחתנו הנוכחית, אני שואלת על האיור. "זו פריס", הוא עונה בהדגשה מכוונת, נבזית כמעט, "כך דמיינתי אותה לאחר שקראתי את הספר לראשונה". בו ברגע אני מבינה כי מהנושא הנוכחי של שיחתנו לא אוכל להסיח את דעתו, לא כעת ולא לעולם.

אני חושבת על אותה פגישה ראשונה בעודי ישובה על מיטתי ומחכה שההתכווצויות בחזי ייפסקו. זו תמיד הייתה פריס, היא ולא אחרת, שעמדה ביני ובינו.

"רייצ'ל, אני רוצה שתקראי משהו", הוא אומר ופותח קובץ טקסט בוהק. השעה ארבע לפנות בוקר, ואני עייפה וקפואה בחדרו ההפוך, תקרה-רצפה. אני עומדת לסרב, אך פניו בוערים לעומתי בלהט, ואיני יכולה להתנגד. בן לעולם לא יבטח בעצמו די הצורך בכדי להעריך את יצירותיו שלו. הוא בוודאי אינו רוחש יתרת כבוד גם לזו, ומחכה שאאשר את תיעובו העצמי. אני מתיישבת וקוראת:

*מבעד לפאתי סופת הגשמים

  של תוכחת קיומה האחרון,

  פריס סטראטון מדממת

  את תוצאות בדידותה

  הפתטיים של גורל

  אכזר ידוע

  מראש.

  תופת הדמים המשתרעת

  מבטנה הקרועה

  ניבטת חשופה

  לעיניי כל.

  בחוץ, הסופה קודחת

  את קיומו של עולם רפאים

  חסר כל מניעי בדיה

  של הצלת המתים.

  כאחוזת דיבוק

  היא מפרכסת

  והשד אינו מעוניין

  לעזוב את נפשה

  חבוטת האשמה

  והעורמה.

  דמעות של כאב

  על חיי מתכת

  שמעולם לא התקיימו

  בראשה הקטן

  ואפוף החשמל

  של המוות.

השיר כתוב היטב. המילים שזורות בו כחוטי זהב, ביד אמן, מופלא ורגיש ועדוי פניני לשון פראיות. הוא תוהה על מהותה, על הנסתר מן העין בדמותה שנראתה לי כה חיוורת. בעיני רוחו הוא רואה אותה טובלת באור יקרות מופז, חושבת מחשבות המעידות על המין האנושי.

"בן..."  אני מתחילה לומר, אך נעצרת כשמבטי נתקל בעיניו המתרחבות לעומתי. "כן?" הוא שואל, בוהה בי, "מה את חושבת?" ידי מטיילת על ידו, תופסת באצבעותיו. "זה כתוב טוב, האווירה מצמררת. אתה מוכשר, אמרתי לך את זה כבר?" אני אומרת, מחייכת, יותר לעצמי מאשר אליו. זרועותיו נכרכות סביבי.

פתאום עולה בדעתי התיאטרליות הגדולה בה אני מציגה לעצמי את הסצנות מחיי, חיינו. ברור לי כי אני מבודדת רגעים חסרי חשיבות ומנפחת אותם למימדים אפיים.ובכל זאת, משהו בי אומר מעבר לקול ההיגיון, היית צריכה לדעת.

"כתבתי לך סיפור", אני אומרת לו מעברו השני של שולחן הפורמייקה דמוי העץ, והוא מרים את מבטו מהפיצה המהבילה ומביט בי בסקרנות, "בעצם, אני עדיין כותבת. רק התחלתי". הוא בולע באלימות ושואל, "מתי את חושבת שתסיימי? את לא יכולה לספר לי דבר כזה ולמתוח אותי הרבה זמן...!" אני מחייכת לעצמי. למעשה, לא כתבתי דבר. רק עיבדתי את הרעיון בראשי עד אינסוף, מנסה לנסח את הדבר אותו ברצוני להעביר לו דרך המילים שטרם הועלו על הכתב. ללא יכולת לשלוט בעצמי אני מספרת לו את ההתחלה שרקמתי בראשי, מעמידה פנים כי הכל כבר נכתב ואני יודעת בדיוק כיצד ברצוני להמשיך. "נשמע טוב", הוא אומר ומחייך, ואני חשה צורך עז לרוץ עכשיו ולהקליד. "ההתחלה והסוף ידועים לי, אני פשוט לא בטוחה איך להגיע מנקודה א' לנקודה ב'". וזוהי אמת לאמיתה.

מתישהו במהלך הצעידה בשביל הכל-כך בלתי מוכר הזה, הפכתי אני לפריס. בתחילה לא נתתי דעתי על כך, אך לאט-לאט, כמו בהסרת תחבושות מפניו החרוכים של פצוע, התחוור לי כי סיגלתי לעצמי את תכונות האופי שמשהו בי קישר איתה.  אין פלא, אם כך, שזיכרונותיי צמחו למימדי סרט הוליוודי- אם הפכתי אני לדמות בסרט פולחן.

"בשלב כלשהו", אומר לי בן בנימה רצינית, "הפסקתי לכתוב על פריס מפחד שאהרוס את דמותה המושלמת בראשי". אכן, אני חושבת לעצמי, אין דרך להימנע מכך.  

"בן", אני נושפת בחוזקה בפניו, "אני לא רוצה להיות פריס".

והרעלה נושרת.

אני צופה בסרט שוב, לבדי בחדרי, מנסה לשחזר את שאירע לי מבלי שניתנה לי הזדמנות להתכונן. מה חשבת על הסרט? אני שואלת את עצמי, ומבינה, באופן העמוק ביותר, שאין לי תשובה על כך. אהבתי אותו, אני אומרת לעצמי, אבל אותה... אותה לא הבנתי.