כשהטלפון צלצל, הייתי באמצע שטיפת הרצפה. יחפה, עם המגב ביד, מושכת גלי מים קטנים ומוקצפים, לעבר האמבטיה.
נעצרתי לרגע, חוככת בדעתי. 'אולי לא אענה. שום דבר לא אמור להיות דחוף לאף אחד, דווקא עכשיו. מי שרוצה או צריך אותי, יתקשר בלאו הכי יותר מאוחר'. לא בא לי להחליק על הרצפה הרטובה בריצה לעבר הטלפון, שלא הפסיק לטרטר לי במח. אבל אז כמובן, באה המחשבה, שאולי בכל זאת זה חשוב, ואני עלולה להתחרט שלא עניתי.
אולי לא הייתי צריכה לענות. ואולי היתה , בעצם, תופסת אותי בכל מקרה.
כמעט החלקתי, הרגל הימנית שלי כבר החלה בגלישה, ברגע האחרון, הצלחתי להתייצב על הרצפה החלקלקה, בעזרת הקיר, מותירה טביעת כף יד רטובה, והרמתי את האפרכסת.
רותי היתה על הקו, מרוגשת וממלמלת משהו על טיסה לניו-יורק.
"לא הבנתי. מה אמרת?" שאלתי אותה.
"אמרתי שיש מבצע של "ויזה", ניו-יורק, הלוך ושוב, רק 500 $. אני נוסעת ואני רוצה שתבואי אתי", הכריזה בסיפוק.
"טוב מה בוער לך עכשיו?! אני באמצע הספונג'ה", אמרתי, לא מבינה מה נפל עליה.
"בוער, ועוד איך בוער, ענתה במהירות, נשארו 3 מקומות אחרונים, המבצע נגמר מחר. את חייבת להחליט היום, עכשיו, אחרת לא ישארו מקומות".
האולטימטום פעל. כחץ מקשת נורתה המילה "ניו-יורק" לראשי, צוללת ויוצרת אדוות גדולות בגלי מוחי. 'ניו-יורק, ארצות-הברית, א מ ר י ק ה!' כבר שנים אני 'מתה' לראות ולהיות שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, במקום שבו נהרות של בני אדם זורמים ברחובות רחבים וארוכים, בנינים ענקיים, שטחים אין סופיים של בטון, אדמה ונוף. הראש שלי הוצף בתמונות מהסרטים.
"אה, ועוד דבר, אפשר באותה עיסקה לקנות 'ווזה' מוזלת ולטוס לעוד כמה יעדים", היא ממשיכה.
"תגידי לי?, השתגעת?, ככה בלי הכנה את מנחיתה עלי את האולטימטום הזה?. את יודעת שהכיס שלי די ריק, ומה שעדיין יש בו, מיועד לדברים הרבה יותר חשובים. לא יודעת, לא נראה לי, נאנחתי, וחוץ מזה, רק הטיסות עולות 500 $, מה עם כל השאר?! מלונות, נסיעות, אוכל, מתנות קטנות?!"
רותי משמיעה צחקוק של שמחה, "אל תדאגי! לא יהיו לנו הוצאות כמעט, לא מלונות, לא אוכל, ואפילו לא על נסיעות. כבר דאגתי לכל. נהיה שבוע בניו-יורק, נגור אצל אחי ואשתו, והוא גם יבוא לקחת אותנו משדה התעופה. ויש גם את אבי, דוד של ניסים, שגר בברוקלין, הוא יקח אותנו לבלות באטלנטיק-סיטי ולטיולים. אחרי זה נטוס ללוס-אנג'לס, ל- 3-4 ימים. נתארח אצל גיסתה של חברה שלי, ניצה. לבעלה ולה יש אחוזה ב"בוורלי-הילס", הם מליונרים, והיא התנדבה לאסוף אותנו בשדה התעופה. משם, נטוס לחברה שלי, פנינה, בלאס-וגאס, גם ל- 3-4 ימים. נחזור לניו-יורק ליומיים ומשם לארץ". סוף סוף עשתה הפסקת נשימה.
"אני רואה שעשית יפה שיעורי-בית, רק על דבר אחד לא חשבת. הרי כולם זרים לי, איך אני אתארח אצלם בבית?, אני לא ארגיש בנוח" אמרתי, נקרעת בין רצונותי ואופיי.
"מה את דואגת?! הם אוהבים שבאים אליהם ישראלים. עד שיש לך הזדמנות לחופש! תנצלי את זה. מה?, לא מגיע לך?! הגיע הזמן שתעשי לעצמך קצת טוב. תבלי ותעשי חיים שבועיים, אז מה יש?!"
הקשבתי בדממה. הפיתוי היה גדול וכל התיאורים שלה...
"טוב, נראה. אני אשאל את איציק מה דעתו", עניתי לבסוף.
"או.קיי., אבל תעשי את זה עכשיו, אחרת לא ישארו כרטיסים"
"רגע! מתי הנסיעה?", נזכרתי לשאול
"שבוע הבא. נטוס ב- 4.1.94, הנה, תתני לעצמך מתנה לכבוד השנה החדשה!" היא צחקקה, ואני בלעתי את האויר ששאבתי מהתדהמה.
התקשרתי לאיציק מיד וסיפרתי לו על השיחה, מונה את רשימת הפיתויים שרותי טרחה לתאר לי בצבעים. הוא הגיב בטבעיות קלילה ואמר לי: "סעי! למה לא".
התפעלתי מהתגובה. יחד עם זאת, הרציונל שלי, התחיל כרגיל להערים קשיים. "אתה בטוח?, איך תסתדר?, ומה עם הבית והילדים?, והכסף, זה בטח יעלה לפחות פי 3 ממה שרותי אומרת".
"סעי, אני אומר לך, חזר ואמר בנימת שכנוע, אל תעשי חשבון, אנחנו נסתדר. מקסימום תבקשי מאחותך שתעזור קצת. מה, כל יום נופלת לך הזדמנות כזאת?" חזר.
נרגעתי. נדמה לי שציפיתי שיעזור לי לעזור לעצמי, להוסיף עוד תסכול לרשימת תסכולי המתארכת, אבל לא.כל השיחה הזו נראתה לי כמעט דמיונית, אז אמרתי כן.
רותי קיבלה בשמחה ובאושר את הכן שלי, לא מפסיקה לצחקק ולדבר על השבועיים הנהדרים, בהם נעשה חיים לא נורמליים...
יומיים לפני הנסיעה, התקשרה רותי ואמרה שהאחות של המליונרית מבוורלי-הילס, צלצלה אליה, וביקשה שתקפוץ אליה הביתה לכמה רגעים, כי היא רוצה להעביר לאחותה כמה תרופות שאין באמריקה ותבלינים, שהיא מאד אוהבת. "ברור שאמרתי לה כן, אמרה רותי, תבואי אתי?, זה לא רחוק, בנחלת יצחק. סיבוב קצר. רק ניקח את השקית ונחזור".
בכניסה לבנין, ברחבת החניה, פגשנו את דודו טופז. רותי פונה אליו בחיוך ובקול צוהל, כאילו הוא החבר שלא פגשה מאז ימי הפלמ"ח העליזים: "אהלן דודו! מה אתה עושה כאן?!", אני עומדת בצד 'מפודחת'. דודו, מגיב אליה בטבעיות, מספר שגר כאן בשכונה, ובא לעשות 'פן' אצל השכנה, כי יש לו הערב איזה מופע. כמה דקות אחרי אנחנו עולות לדירה
צלצלנו בפעמון הדלת הכהה. מאחוריה נשמעת המולה רעשנית וקולנית. הדלת נפתחת, אשה קטנה ומוזנחת, בטרנינג מהוהה ומוכתם, מקבלת את פנינו בחיוך רחב. ידה נשלחת ללחיצה בשמחה, מזמינה אותנו להכנס, תוך שהיא מציגה את עצמה.
"שבו, שבו" היא אומרת לנו
"לא, זה בסדר. רק באנו לקחת את הדברים, אנחנו ממהרות, עוד לא ארזנו כלום" אמרה רותי.
"לא לא, אתן חייבות לשתות קפה. חוץ מזה אני צריכה להסביר לכן, כמה דברים. תנו לי כמה דקות, אני אשתיק את הילדים וכבר אחזור" אמרה והסתלקה.
התיישבנו על הספה, מול הטלויזיה הדולקת, באי-נוחות ומבוכה, תוהות, מה בדיוק יש כאן להסביר?! סקרנו את החדר והמטבח המואר והבחנו בשתי מזוודות שחורות, אחת גדולה מאד, והשניה בגודל בינוני, עומדות צמודות לפתח הדלת.
אחרי רבע שעה ארוכה שבה בהינו במסך והתלחשנו, חזרה האשה ונכנסה מחייכת למטבח ומזגה קפה. היא התיישבה לצידנו, מרימה מהשולחן שתי דפים תלושים, ממחברת חשבון,
"באתם עם רכב, נכון?!", שאלה, קבעה.
"כן, למה?" שאלה רותי פוערת זוג עיניים בתמיהה,
"כי איך תסחבו את המזודות, באוטובוס?",
"מזוודות?! איזה מזוודות?! רותי ואני מחליפות מבטים במהירות ומחזירות אליה את עינינו, לא אמרת לגיסתך שאת רוצה שנעביר לאחותך כמה תרופות וקצת תבלינים?!!!"
"כן, אבל רציתי, שאם כבר אתם שם, אז שתעשו לי טובה קטנה ותחליפו לי כמה דברים שהבאתי בנסיעה האחרונה. וגם אם לא איכפת לכן, תקנו לי כמה דברים קטנים. אין בעיה, נכון?! קבעה והמשיכה.
יצאנו מהדירה, רעש גלגלי המזוודות שגררנו אחרינו מילא בקרקושו את חלל חדר המדרגות, נשמע כאילו רכבת עוברת.. לא החלפנו אף מילה, רק נעצנו עיניים אחת בשניה והחלפנו מבטים, עד שהגענו לחניה ופרצנו בצחוק נורא.
"רותי, מה זה היה? מה זו התופעה הזו? האשה לא נורמלית בעליל, אני בהלם, מה זה?, באנו לקחת שקית אחת קטנה ויצאנו עם רשימות. החלפות, קניות, שתי מזוודות.
רותי המשיכה לצחוק בהסטריה, מוחה דמעות מקצות עיניה.
"תגידי, נראה לך שאני אבזבז את הטיול שלי על השטויות שלה? ראית מה היא נתנה לנו, שואב אבק נייד מקולקל שקנתה לפני שנתיים, נעלי לק שחורות של הילדה שלה, שבעזה עולות 5 שקל, ג'ינסים של הילדים ובעלה, קטן עליהם, לא בא להם עליהם, איזה בושות! איך נחליף את כל הדברים האלה?! "האמריקאים מחליפים הכל", חיקיתי אותה בלעג, יוהו, היא לא נורמלית, פשוט מטורפת. ורשימת הקניות? תיק בצבע חרדל, צלליות לעיניים, לק ואודם בצבע ברונזה, בשמים, יו, אני מתה. איך היא לא מתביישת? חולת רוח, התרתחתי והוספתי, נו, פלא שלא סובלים אותנו בשום מקום?".
"אני לא יכולה להרגע" אמרה רותי ופרצה שוב בצחוק,
"נראה לי שאנחנו צריכות לבכות, לא לצחוק. בואי נחזיר לה את הדברים. מה היא חושבת לעצמה? תראי את התבלינים, יש שם לפחות 5 קילו. מי צריך שאחותה המליונרית תארח
אותנו" אמרתי בלעג,
"חכי חכי, מה אני אעשה לניצה! אמרה רותי לא משנה, כבר לקחנו, ניתן את הרשימות לאחותה, נגיד שלא הספקנו, לא הצלחנו".
אחרי למעלה מ- 11 שעות טיסה, כשההתרגשות והציפיה מגיעים אצלי לשיאים חדשים, נשמעו סוף סוף מחיאות הכפיים לקברניט.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
