נזיד שורשים

אני מדכא את המרד הטבעי שלי בשם הצורך במימונו, באחזקתו השוטפת. יבלית של פחד מאכלת בשדות האמונה.

תכלת נושמת עכשיו את נשימותיה האחרונות. בשארית כוחותיה היא יצאה מהמרפסת והלכה, מועדת, אל מתחת לרכב החונה בשביל. נשכבה לנוח כשזנבה מבצבץ מתחתיו, ראשה אינו מצליח להתרומם מן הקרקע. כעבורחמש או עשר דקות היא עשתה חמישה צעדים נוספים, הפעם הרכב כבר כיסה את כולה. הבנתי אותה, הנחתי לה לנפשה. עשרים ומשהו דקות לאחר מכן חיפשתי אותה שוב, אך היא כבר לא היתה שם. היא מצאה לה פינה מרופדת, מוסתרת בין עצי המחטים. היא שם עכשיו ועצוב לי, אז אני כותב.

היא כל כך חולה וחלשה, אינני מוצא טעם בנסיעה לבית החולים בבית דגון, אם כי לא הייתי מאחל לעצמי לקבל יחס שכזה. אני מרגיש אשם, נותן לבעל חיים למות ללא מאבק משיקולי אנרגיה וכסף. בעל חיים שחלק איתי את חדר השינה בימי הקרה האחרונים, בהם הייתי אני חולה. במהלך הימים האלו אהבתי אותה לראשונה, לאחר כשנה וחצי בהן אני נוטר לה על עצם קיומה החתולי. בכל מקרה, בשבועיים האחרונים הייתי עסוק בעצמי מכדי להבחין בהתפרצות המחלה. אף הדמיון המאניש שלי תרם לכך, כאשר החלטתי שבעקבות נסיעתי לשלושה ימים היא התרגזה והפניית הגב האדישה שלה אינה אלא צורת ביטוי לעלבונה. אבל לא, היא כבר היתה חולה.

מאז היא אכלה פחות ופחות, כמות הפרווה העצומה שלה הסתירה היטב את העובדה שרזתה בצורה דרסטית. בכלל לא שמתי לב לזה עד שביקר בביתי אדם אשר ראה אותה ואמר שהיא רזה ומדוכאת. אז התחיל לקנן בי החשש, אולם השבוע שעבר עלי לאחר מכן היה רע במידה מספקת על מנת שהאגואיזם שלי יכריע את הכף לטובת הזנחתה של חתולה מדוכאת, של תכלת. אתמול בבוקר היא באה אלי, רצוצה. לקחתי אותה לוטרינר שמסר את חששותיו והזריק לה מה שהזריק, סיפר על חיידק שפוגע בכדוריות הדם האדומות, קשה לי לזכור שמות של חיידקים. הכבד שלה אינו עומד בעומס ייצור הדם ותפקודו נחלש, לכן סממני הצהבת.

היא שכבה ללא ניע במשך מרבית היום והלילה, מנסה אחת לכמה שעות לזוז בין הכרית לקערת המים, מציבה את ראשה מעליה בתנוחת שתייה אך פיה אינו זז - כרגע הכה בי שיכול להיות שהיא נורא רוצה לשתות אבל לא מסוגלת.. לעזאזל, היא עדיין לא מתה.

הנה המזרק.

תודה לאל על הרפלקסים שמונעים מאיתנו בעלי החיים לטבוע, אם מזריקים לו נוזל לגרון הוא בולע גם בלי כוח.

עכשיו היא בלעה בערך מזרק שלם של מים ועוד שליש של אוכל מרוסק בתוך חלב ומים.

עכשיו האוזן שלה עשתה איזה טוויסט קטן, זה מעודד משום מה.

הבאתי אותה מן המרבץ שבחרה למות בו, שם בין עצי המחטים. אם היא תמות זה יהיה אצלי על הספה, ובטח שלא רעבה או מיובשת, משהו שאני יכול לעזור בו. גם לא לבד. גם בזה אני יכול לעזור.

תתגברי תכלת, תתגברי. בא לי עליך עדיין.

לא כאשר המומת הוא גם מושא החסד, לפחות.

מי שרשאי לחיות חי.

מי שרשאי למות מת.

מי שרוצה למות ונשאר בחיים – כנראה שאינו רשאי ולכן חרד למות, פוחד לעבור בדלת. לא אעזור לו.

מי שרוצה למות אחת היא שאינו מבין, פגוע, כואב, מדוכא, חולה אנוש, חסר סיכוי נראה לעין, סובל נורא. גם אז הרשות, אם תינתן, תינתן היא לו ורק לו. איני יכול לעזור לו.

מי בכלל יודע מהו פחד, פרט לאדם אשר איבד את זכות החרטה בלוחצו על ההדק?

מי יודע מהו הרצון? מי מחליט בעבור מי ומתי יש לכבדו?

מי יכול לומר לי מהם החיים?

מי הוא אותו טועם מוסמך, אשר ישים אצבעו בנזיד שורשי חייו של האדם, יביא לשפתיו ואז יגלגל עיניו לרגע טרם הוא פוסק את טיב טעמם?

לאורך כל חיי אדם אנו חשים מחוייבים לעזור לו, להרחיקו מסף תהום בשם צו החיים אשר ברור לנו כשמש.

מי אשר יקבע מתי איבד צו זה מתוקפו? יקירו של הסובל? שונאו? אולי אדם אשר אינו כלל מכירו?

מי יגיד "כעת עלינו לסייע בידו, לדוחפו בעדינות כדי שיקל עליו לקפוץ"? הוא עצמו, הסובל? אני, רעו הטוב, שלכאורה איני סובל? רופאיו? הוריו?

האין זה סבלנו שלנו המסכים לבקשתו זו?

גרוע מכך, האין זו תאוות הבצע שלנו, אותו רצון לעשות חסד עם עצמנו?

האין מלותיו של הסובל, בגופו ובנפשו, פוגשות גם את רצוננו שילך, שיניח לנו לנפשנו?

ומי היודע להבדיל בין הסובל בגופו לזה הסובל בנפשו? האין לה מחלות סופניות, לנפש? האין היא מרעילה את טעם הנזיד?

מי יודע מהי אהבה וגם יאמר "אני ממית אחי בשל אהבתנו"?

מהו בכלל אדם אם לא אותו נזיד דלוח, ערבוביה מבושלת למחצה של שורשי הטוב והרע?

דעתי היא שהיה ונחתם צו החיים בזו ידי שלי – אין אני רשאי להמית או לסייע בהמתה, עצמית ככל שתהיה.

והיה ולא נחתם אותו הצו – הרי הוא מונח כדף חסר ערך ודמו של כל אדם מותר.

אולם אין זו הקשה בשאלות, לעניותה.

מתי מותר להפסיק ולהילחם על חיי אדם?

כאשר הוא פוחד? כאשר הוא מבקש? כאשר הוא מתחנן? כאשר הוא נקרע למולך? כאשר הוא דועך? כאשר הוא אדיש מרוב ייאוש? כאשר הוא שותק? כאשר הוא מנסה למות בכל כוחו? כאשר קצה גבול המדע מתקרב?

האם מותר להפסיק ולהילחם על חיי אדם כאשר ההשקעה הכספית חורגת מסכום סביר כלשהו? מיכולתה של משפחתו? חוג חבריו? הרשות המקומית בה הוא חבר? המדינה בה הוא אזרח? העולם בו הוא נולד?

ומה בקשר לבעלי-חיים אחרים?

האם יש כלל צורך בהיתר? ואם כן, מי מוסמך לתיתו? אלוהים? מי זה אלוהים? לא אל תסביר לי, רק תגיד לי איפה בדיוק המשרד שלו, אני רוצה לשמוע מפיו מה בדיוק עבר לו בראש כשהוא המציא את המושג 'בעיה בלתי כריעה'. משהו אומר לי שהוא יענה לי בסגנון "עזוב, אתה לא תבין. אבל בזכות זה אתה חי יא חתיכת בוץ מתוחכם. היה פה חבר שלך לא מזמן, שאל אותו דבר. מאיר משהו."