הכאב בלתי נמנע, הסבל לא הכרחי - (מכיל תכנים קשים)

צרחות הידהדו ואנשים רצו ודחפו אחד את השני בכדי לברוח,

לא משנה לאן, לכל מקום - רק לא להיות כאן.

ומעל לכולם נשמע צחוק מטורף, חזק, ולא אנושי.

אני זוכר שחשבתי – האם יכול להיות אושר גדול מזה?

ישבנו במסעדה, זה היה לקראת סוף הארוחה.

לגמנו מן התה הסיני ופתחנו את עוגיות המזל, אנה ואני.

המלצר האדמוני חייך אלינו והתרחק עם המגש הריק בידו.

"מה יצא לך?", היא שאלה והביטה בי בעינייה החומות הגדולות.

שיערה היה קלוע לצמות רבות. היא לבשה מכנסי ג'ינס שחורים,

חולצתה השחורה הייתה גזורה וממנה ביצבצו כתפייה החשופות המנומשות.

"מה? הא, כן... יצא לי - 'הכאב בלתי נמנע, הסבל לא הכרחי', תמיד יוצא לי מזל פסימי כל-כך. ומה יצא לך?".

היא אומרת את זה חד וחלק. האם יכול להיות אושר גדול מזה?

"אנה, אני חייב להתוודות", עצרתי ונשמתי עמוק.

"כן?", הבעת התמימות עדיין הייתה נסוכה על פנייה.

"את הבחורה הכי יפה שאי-פעם ראיתי ו...", היא הביטה בי במבט כל-כך מדהים, עיניה זהרו מקרני השמש שהגיעו מאחוריי. הייתי מאוהב עוד יותר מכשהגעתי..

"כן? תמשיך בבקשה", היא חייכה במתיקות.

"ו... זה יהיה לי לעונג... להיות איתך, רק להיות", לקחתי את כף ידה אליי ונישקתי אותה, היא ציחקקה.

"נו, אני חושבת שזה רעיון-".

ואז נשברה הזכוכית.

נתזי הזכוכיות עפו ישר עלינו ועל כל האנשים שישבו ליד החלון. אנה נחתכה בפנים, מתחת לעין ימין, על לחי שמאל, בכתפייה ולא ראיתי עוד איפה. אני נשרטתי במצח, בלחיי ובשתי זרועותי. שמענו צרחות. כשהיינו בהתחלה במסעדה, כמעט ולא שמתי לב לכך שהיו אנשים אחרים, אנשים אחרים מלבד אנה כמובן. אבל עכשיו המסעדה הייתה מלאה באנשים שהתחילו לרוץ לכל הכיוונים. כשנשברה הזכוכית יכולתי לראות בחטף קצהו של גרזן מגואל בדם. עכשיו לא ראיתי דבר. הייתה בהלה באוויר. חלקי כיסאות שבורים מפוזרים על הרצפה וזכוכיות על הספות והשולחנות שליד החלון. מעוצמת התנפצות הזכוכית עפנו שנינו, אני ואנה אל הרצפה וראיתי שעוד אנשים שכבו שם גם כן. זכוכיות שרטו את כפות ידינו ועדיין היינו בהלם רציני מכדי להבין מה באמת קורה שם. בהתחלה כל מה שראינו היה הכלב, אם אפשר בכלל לקרוא ליצור השטני הזה כך. במחשבותיי הדמיוניות הפורות ביותר לא יכולתי לדמיין מפלצת זוועתית שכזאת. היצור הדמוני היה בגובה של כמטר וחצי, אולי יותר. הוא קפץ לתוך המסעדה דרך החלון הגדול השבור וזינק על אחד האנשים. כל שאר האנשים המשיכו לצרוח וברחו מהמאורע המזוויע. אי אפשר היה לעזור לו, אי אפשר היה לעזור לאף אחד. הכלב המפלצתי קפץ על עוד כמה אנשים, קורע אותם לגזרים. הסתכלתי הצידה וראיתי את אנה רכונה על מרפקיה, מבט תדהמה מבוהל על פנייה, היא הייתה שרויה בהלם. הכלב כעת אכל מבשרו של אדם מבוגר שאי אפשר היה כבר לזהות אותו. רגליי שיקשקו מרוב פחד. זחלתי במהירות אחורה על כפות ידיי, ואז תפסתי את ידה של אנה ולחשתי לה בתקיפות "אנה! בואי עכשיו, בואי!", קיוויתי שהכלב לא ישים לב אלינו וצבטתי חזק בידה והיא התעוררה מההלם בקושי, היא הביטה בי במבט מפוחד וראיתי שדמעות זולגות מעינייה. משכתי אותה וניסיתי להקים אותה על ברכייה. נשארתי שפוף כדי לא למשוך תשומת לב, הצצתי מעבר לכתפי וראיתי את הכלב תופס בשיניו מישהו ומנער אותו חזק, ואז קורע ממנו את ידו הימנית.

ואז הוא תפס אותו שוב וזרק אותו בעזרת שיניו דרך החלון, ואז קפץ אחריו דרך החלון.

זה היה הזמן המתאים. "אנה, קומי עכשיו, מהר!", רגליי רעדו, וניסיתי למשוך את אנה לעמידה, רגליה שלה כשלו והיא נתקעה בבר מעץ שהיה מאחוריה, כוס זכוכית נפלה והתנפצה על הרצפה. מהר הפנתי את מבטי אל עבר החלון השבור, וראיתי שהוא קלט אותנו. מאחורינו עמדו גבר ואישה שגם ניסו לצאת מההלם, אותו זוג שישב מאחורינו והקשיב לחלקי השיחה שלנו. האישה ניסתה להרים את הגבר שלידה ואז הכלב זינק דרך החלון וקפץ ביני לבין אנה, העיף את שנינו לשני צדדים נפרדים ותקף את הגבר והאישה. הופרדנו. לא ראיתי עוד את אנה עד יותר מאוחר. האנשים שניסו לברוח רמסו תחת רגליהם כמה אנשים שנפלו על הריצפה, ודחפו אותי החוצה לכיוון הדלת היוצאת מהמסעדה בעודי זועק לאנה בשמה.

בחוץ היו מפוזרות גופות מבותרות וחלקי גופות בכל עבר. כשההמון מהמסעדה דחף אותי החוצה, רגלי נתקעה באחת הגופות ונפלתי על הרצפה המוכתמת בדם. ליד ראשי היה מונח ראש כרות ומבט תדהמה על פניו. זינקתי מהר למעלה וכשלתי שוב. יכולתי להרגיש את האדמה רועדת במעין צעדי ענק ואז ראיתי דבר שבהתחלה התקשתי להסבירו. חשבתי שאלו שני עמודי פסל ענקיים, אבל לאט לאט התברר לי שאלו כפות רגליים עצומות. הרמתי לאט את ראשי וראיתי את כפות הרגליים, מתחילות שוקיים ואז ירכיים רחבות ושריריות, ואז אזור חלציים מאובזר במעין חצאית עתיקה בצבע כחול בהיר ופסים זהובים, ואז התחיל שריון אימתני ומסוקס כחלחל שכיסה חזה שרירי ורחב עד מאוד, כשני מטר רוחבו. גובהו היה כשלושה וחצי מטרים. כטיטאן עצום ונוראי, ראשו היה מכוסה בקסדה שחורה עם עיטורים כחולים, פיו חשף שיניים צהובות עקומות ועיניו רשפו וזהרו בבוהק כחול והביטו ישר אליי. שני זרועותיו היו חשופות משריון והם היו בצבע כהה של שחור-ירוק. בידו הימנית החזיק גרזן ענקית אדומה-זהובה מגואלת בדם בני אנוש. הוא אמר משהו בתרעומת נוראית בשפה לא מובנת, וקולו הדהד ברחבי האזור. הוא תפס אותי בידו הפנויה בבגדיי והרים אותי לגובה של כשני מטרים באוויר ואז זרק והטיח אותי באחת מקירות המבנים. יכולתי להרגיש חלק מצלעותיי ועצמות רגליי מתנפצות. הטיטאן הפנה אליי את גבו והתקדם למרכז הכיכר. דרך מכאוביי יכולתי לראות שהענק המחריד יצר לעצמו מעין מעגל ריק וסביבו היו ערימות של גופות על גבי גופות והקטל נמשך. לאחר כמה דקות נוספות של רציחות מחרידות הוא שרק לכלב הדמוני והיצור הנתעב בא לקראתו בזריזות והתיישב לידו. הענק ליטף את ראשו של הכלב אשר קישקש במעוות בזנבו. ואז אחד האנשים אשר היו מוטלים על הרצפה החל לזחול בכדי לברוח משם. זיהיתי אותו כמלצר האדמוני ששירת אותנו עוד כשאני ואנה היינו במסעדה. הענק הצביע על המלצר ונהם "רא!" והכלב זינק עליו והצמיד אותו לרצפה. האדם צרח וזעק לעזרה, אבל אף אחד לא העז לעזור לו, ואולי לא נשאר אף אחד חי. אני עצמי הייתי משותק לרצפה מרוב פחד, ולא הצלחתי להזיז את גופי. הענק הגיע מעליו והרים את גרזנו. "לא! בבקשה! תעזרו לי! לא, בבקשה, לא!", ואז הטיטאן הוריד עליו את הגרזן בצליל מחליא שהידהד ברחבי האזור ואני הקאתי את כל מה שאכלתי היום. ואז בזווית העין ראיתי פתאום את אנה.זיהיתי אותה לפי השיער הקלוע והכתפיים המנומשות, בגדיה וגופה היו מלאים בדם. היא שכבה על גבה על גבי כמה גופות של חלקי אנשים. אימצתי את כל הכוח שנותר בי וזחלתי לעברה בעזרת הידיים, הרגליים לא הגיבו לפקודותיי. אנה כבר לא הייתה כל-כך רחוקה ממני, זחלתי עוד קצת ואז הגעתי אלייה. עינייה היו פקוחות והאיפור היה מרוח על עינייה כיוון שבכתה קודם. בביטנה נפער חור וחלק מאיבריה הפנימיים היו בחוץ. עצמתי את עינייה בעדינות ואז התחלתי לבכות. לא יכולתי לעצור את עצמי. חיבקתי אותה ונצמדתי אלייה. אנה שלי, כמעט שלי. היא מתה. יכולתי לזכור את החיות שהייתה בה כשהיינו במסעדה. את החיוך הממיס שלה, הבעות פנייה השובות והמדהימות. אנה שלי.. כבר איננה עוד. ואז שמעתי בקול חזק "רא!" וראיתי את הטיטאן העצום מצביע עליי, והכלב זינק במהירות על ומעבר לכל גופות האנשים וקפץ עליי,הצמיד את כפות רגליו לכתפיי ונשען עליי בחוזקה וכל מה שחשבתי היה אנה וקראתי בשמה עוד פעם אחרונה ואז צעדיו האימתניים של הענק הרעידו את כל האזור והרגשתי את הסוף קרב. עוד צעד ועוד צעד. טפריו של הכלב חתכו בכתפיי. אנה נמוגה מבין האנשים המתים. ואז הענק הגיע ונעמד מעליי. הוא צחק בקול לא אנושי, קול מחריד. עיניו הכחולות בהקו ועשן שחור היתמר מהן. הבטתי בו. אנה מתה. ירקתי עליו. הרוק לא הגיע עד אליו אבל הוא הבין את המחווה. הוא הפסיק לחייך, והרים את גרזנו הרחק למעלה אל השמיים. עצמתי את עיניי.

ואז נשמע קול מרחוק. "עצור!", פתחתי את עיניי. הענק עדיין היה שם, אבל אחיזתו בגרזן רפתה. הוא סובב את ראשו לכיוון הקול. גם אני הבטתי לשם וראיתי כתריסר אנשים לבושי גלימות שחורות וברדסים שחורים אחד מהם פסע קדימה. "אתה לא תפגע עוד בנער הזה ובאף יצור חי על פני האדמה הזאת". הענק נהם והסתובב לגמרי. הוא שרק לכלב והבהמה הארורה עזבה את כתפיי בציות ורצה אחרי אדוניה.

אחד מהאנשים בגלימות השחורות התחיל לדקלם משהו בשפה לא מוכרת, וביחד אליו הצטרפו כל שאר האנשים, "אפנאק איק איז, אפנאק אנא איז, אפנאק איק ריגניד איז אידימו", הטיטאן הצביע עם ידו עליהם ונהם "רא!" הכלב המעוות רץ וזינק על אחד מהם והחל משסע אותו לגזרים, שאר האנשים לא נראו מפוחדים ממה שהצלחתי לראות, והמשיכו בדקלום. בינתיים העננים בשמיים החלו להתקרב ולהתערבב ויצרו מעין חור כחול כהה ושחור. ברקים החלו להיווצר ורעמים נשמעו ברקע. הכלב כבר הרג ארבע מהם, "..אנא פאגארי טאקסירה דופיראה,  איטי פאגארי טושני אילה דופיראה..". שבעה מתים. ברק חזק פגע באחת החנויות וגרם לה לבעור. עוד ברק פגע בשורה של עצים והבעיר אותם. "סאסאלמני-יא אנא גישבאר דורי טאפקזה דופיראה", ואז האנשים הנותרים הרימו את ידם והצביעו אל הענק וחלקם אל הכלב. לפתע ניצתו מהשמיים כמה ברקים והכו במהירות בענק ובכלב. הם יצרו מעין כדור כחול סביב שניהם. הענק הביט סביבו באי-נוחות והחל לנסות להכות בכדור שהקיף אותם עם הגרזן. התגובה הייתה שוקים חשמליים. הענק נהם והשתולל וניסה להכות בכדור עם אגרופיו והתגובה הייתה דומה. ואז החלה להיווצר מהעננים מערבולת אשר ירדה והקיפה את הכדור, ואז בבת אחת שאבה את הענק והכלב לתוך החור שבשמיים ולהפתעתי השמיים חזרו לצורתם הרגילה. המנהיג שבחבורת האנשים עם הגלימות השחורות רץ לעברי בעוד ששאר חבריו לקבוצה החלו לחפש ניצולים מבין גופות האנשים. אחד מהם הוציא מכיס הגלימה פלאפון וצילצל לאמבולנס. "תביאו את כל מי שיש לכם, לא! אמרתי את כולם, תאמינו לי שתצטרכו את זה", כשהוא התקרב אליי ניסיתי להתרחק אחורה וצעקתי אליו, "אל תתקרב אליי, מי אתם לכל הרוחות? מה לעזאזל קרה פה?", האיש הוריד את כיסוי הברדס מראשו ולהפתעתי ראיתי פנים מחייכות, "אל תדאג, אנחנו מהאנשים הטובים...".

ההלוויה של אנה הייתה כשבוע אחרי האירוע. אחרי מה שקרה, היו יותר מדי הלוויות ולכן חלק מהטקסים נדחו ליותר מאוחר. בכיתי על הקבר שלה. החוויה שעברתי נחקקה עמוק בתוך זכרוני, ביחד עם צלם דמותה של אנה. בהתחלה שקעתי בדיכאון עמוק, ולא רציתי לצאת מהמיטה. מדי פעם בזמן המיועד הלכתי לטיפולי הפיזיותרפיה והם התקדמו להם בקצב איטי ומייאש. ואז יום אחד מצאתי את הארגז עם החפצים מאותו יום נוראי. שמרתי שם את הבגדים שלבשתי, תפריט חרוך מהמסעדה שנחרבה. חפצים של אנה שהורייה הסכימו לתת לי ושלא נגעתי בהם עד לאותו יום. ואז מצאתי את הפתקים שקיבלנו מעוגיות המזל. מצאתי את הפתק שאנה קיבלה - את נמצאת בתקופה מינית ויצרית מאוד, זהו הזמן לנסות דברים חדשים – ובכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. ואז מצאתי את הפתק שגם אני קיבלתי, וזכרתי את מה שאנה אמרה. ומאז התחלתי להשתנות. הקדשתי יותר מאמץ בפיזיותרפיה – הרופא אומר שאני בדרך הנכונה ושחל שיפור רציני במצבי, אני כבר מצליח ללכת בעצמי. דרך הביקורים בבית של אנה, הכרתי מישהי שהייתה חברה רחוקה שלה, ויצרנו קשר מיוחד. אני בטוח שאנה הייתה שמחה בשבילי, כמו שאני הייתי שמח בשבילה אם היה קורה לה דבר דומה. הייתי רוצה להאמין בזה כך. ואנה תמיד תהיה בזכרוני, מלווה אותי, לעד.