חשיכת המעמקים [מכיל תכנים מטרידים]

 

 "קר," לחשה הנערה לעצמה כשצפה במי הים הקרים; צמרמורת אחזה בה.

 היא הייתה ערומה, ללא כל בד מתווך, רק היא - והים.

 היא לא זכרה מי הייתה או מה היו מעשיה שם,

 אך בתוכה חשה הרגשה מוכרת, היא כבר הייתה שם בעבר.

 

 מבעד לאפלה ולאור הירח החלוש, משך את מבטה גוף כהה, בטוח ויציב.

 

 "מה אנחנו מתכוונים לעשות? מה אפשר בכלל לעשות?"

 משהו נוסף הכה בספינה ללא רחמים.

 האור עימעם חרישית בשטף חשמלי חלש, ואז סופית כבה לגמרי.

 היא עצמה את עינייה.

 

 "לא, קמרון! חכה-", היא מיהרה אחריו וניסתה לתפוס את ידו בכדי לעצרו.

 "קמרון," היא נאנחה.

 "מה זה הדבר הזה? זה כמעט הרג אותנו!"

 "אני יודעת.." אמרה ולא הוסיפה עוד.

 הוא הביט בה, כועס על האדישות שלה, אך במחשבה שנייה; אולי היא בהלם.

 "בת', יש משהו שאני רוצה לעשות, מאוד רוצה."

 "אתה רוצה לעשות.. מה?" היא התקשתה להבין.

 "לעלות לסיפון." אמר והתחיל ללכת דרך המים לכיוון המדרגות.

 הבעתה המהורהרת של בת' נעלמה ובמקומה הופיעה הבעת אימה צרופה.

 חלק ב' – האמת הנוראה היחידה

 

 

 "אתה ב...ב...באמת חושב ...כך?"

 "באמת," אל תעזוב, אמרת לי ואיכזבתי אותך, אני לא אאכזב אותך שוב.

 

 

 

 "-ואז הבנזונה הארור דקר אותי בזרוע ה-"

 "על מי אתה מדבר? מי עשה זאת?"

 "-הוא ניסה להרוג אותנו-"

 "איך אתה יודע?"

 "כן, ממש כך, מתוך החולות,"

 "אז הסיפור שכתוב על הקירות הפנימיים של המגדלור הוא נכון?"

 

 "על מה אתה חושב?", שאלה כשלא ענה.

 "הצלחת לפענח משהו חדש?" שאלה אוונג'לין את קמרון.

 "מה?" שאל בהפתעה.

 "אבל בת' הייתה מעדיפה שאשאר-"

 והם יצאו לדרך.

 

 "אתה חושב?"

 "לאיזה צד אתה שייך בדיוק סטראטון?"

 "אני ... כבר לא יודע," השיב בבלבול.

 לפתע הם שמעו לחישות. הרבה לחישות מקיפות אותם, מכל מקום.

  מבטו של סטראטון הקדיר, "אני חושב ש-".

 

 "אני לא חוזר לשם," אמר פרוסט, "זה מוות בטוח, אני מעדיף להישאר כאן."

 "אבל הניצולים! ובת' נמצאת שם!" קרא קמרון אליו.

 

 "את באמת הנערה הבתולה מהשבט?"