אותו לילה

 

באותו לילה הרגשתי שאני ואתה- נשוב להתאחד. משהו באווירה המתוחה ששררה באותו יום, גרם לי להרגיש שהלילה זה הלילה. חודשים שלמים של בכי, נתק, כאב, כעס והמון אהבה עצורה- היו שווים רק בשביל הלילה הזה, בו הכל התגבר והתעצם.

 

שכבתי במיטת הברזל כשאיתי בחדר שמונה בנות ישנות, עייפות מהיום העמוס הזה. ואני, עם הפלאפון במצב שקט, שקעתי במחשבות עליך. גם אני הייתי סחוטה מעייפות, תורנות מטבח קשה פיזית, אבל עיני נשארו פקוחות, כאילו מצפות לסימן כלשהו ממך.

 

והנה התחילה ההתכתבות שלנו, הודעות ארוכות שמתארכות להן לשיחות לתוך הלילה. אתה שולח הודעה, אני מגיבה, מנמנמת בינתיים ומצפה לסימן נוסף ממך. מתכתבים כאילו דבר לא השתנה, האהבה עדיין בוערת והתשוקה מבעבעת. אני מרגישה איך הלב שלי יוצא אליך, רוצה לחוש בך כמו פעם. כל הלילות המדהימים שלנו הכו בי כמו משב רוח. פניך התגלו מולי בכל פעם ששלחת הודעה. מילותיך צמררו אותי וחדרו עמוק בתוך הלב הפצוע. האהבה הזו לא תמה, את זה גיליתי באותו לילה.

 

וכך נכנסנו לשעות המאוחרות ביותר או המוקדמות ביותר של היום למחרת, התעלמנו מהעולם, כמו שתמיד נהגנו לעשות בלילות. התענגתי מההודעות שלך וטבעתי עמוק בתוך החום שהפצת. הבעתי את כל האהבה שיש לי ואני מניחה שהרגשת זאת טוב מאוד. חיבקתי את הפלאפון בין הודעה להודעה, כאילו אתה זה שהיית שם במקומו. כל כך חסרת לי בחודשים הארוכים האלו, שהכל פשוט התפרץ באותו לילה.

 

ואז החל לעלות הבוקר. ההודעות שלך כיוונו אותי לסיום השיחה, ואני יצאתי מהחדר והתחלתי לבכות. לא ידעת את זה כמובן, לא אהבתי להדאיג אותך. חזרתי למיטה וקיבלתי ממך הודעה מרגשת, ואיתה נרדמתי. לא השבתי לך לילה טוב, מרוב שההודעה שלך עשתה לי תחושה של חמימות. שקעתי לתוך עולם של חלומות, ובו פגשתי אותך. כשהתעוררתי שעתיים לאחר מכן, גיליתי הודעות ששואלות האם נרדמתי. החמצה מטורפת, כעסתי על עצמי שלא ניצלתי את מעט הזמן הזה, איתך.

 

בחמש וחצי בבוקר נכנסתי לחדר האוכל והתחלתי לקרצף סירים ענקיים. ברדיו התנגן השיר שלנו, ואני, איך לא... שעות השינה המועטות, הסערה הרגשית וההודעות שלך, כל אלו גרמו לי לפרוץ בבכי מאחורי ארון מתכת ענק. בצהריים קיבלתי הפסקה של שעתיים, ביקשתי ממך שנדבר, אתה סרבת בהתחלה אבל לא יכולת להתמיד בזה. בשניה ששמעתי את קולך, הכל צף בתוכי והרגשתי שהאדמה צונחת תחת רגליי. האהבה הזו סחררה אותי. הקול הגברי הזה שלך, הרגוע, גרם לדמעות לשוב ולכסות את לחיי. השיחה הועברה ברובה בבכי, קצת צחוק, אבל בעיקר בכי של כאב ובקשות קורעות לב- שלא תלך אף פעם.

 

ואתה הלכת. לא נשארה לנו ברירה, אלא לסיים את השיחה בסופו של דבר. הרגשתי שלמרות שההפסקה נגמרה לי, אני לא חוזרת למטבח היום. חוסר השינה והבכי עייפו אותי לחלוטין, ובזכות אנשים טובים הצלחתי לקבל יום חופש. שכבתי במיטה ולא ידעתי מה אני עושה עם עצמי, כל כך הרבה כאב ומחשבות עירבלו אותי עד שפשוט נרדמתי.

 

כשקמתי, הבנתי שזה הסוף. אתה הלכת, לתמיד. אין יותר אני ואתה. יש רק אני. ואתה.