ב"ה
הערות : הסיפור הינו פרי דמיוני , למרות שהמציאות בחיי בהחלט מכתיבה רעיונות, השגות אותן הנני מבטאה בכתיבתי. הבסיס לסיפור זה הינו סיפורי הקודם בקושי שאמור להמחק
הפיכה בשני חלקים
חלק א'
הָעוֹלָם נָע בִּזְמַן יַחֲסִי
בֹּחַן מוּסָר תּוֹדָעָה
מַפְתֵּחַ כֹּל תְּנוּעָה
*
עוזרו האישי מר דלל התיישב בכסא המרופד בלשכת ראש הממשלה, את שער ראשו כיסתה כיפה ובצדעיו נראו ניצני שיבה, שהתווספו לראשו במהלך התקופה שקדמה לבחירות. מבנה גופו מגושם במקצת אם כי עדיין במיטבו, זריז לשמש את ידידו ורעו, ראש הממשלה הנבחר שמואל בן חיון.
ניצה מזכירתו של מר בן חיון, נכנסה לחדר עם מגש עליו קפה מהביל ועוגיות בצלחת פלסטית פשוטה. בידה השניה החזיקה שקית מלאה בעיתוני היום. שמואל קם ממקומו ולקח ממנה את המגש והיא הניחה את דף לוח הזמנים לפגישות שנקבעו עבורו עם חברי הכנסת שנבחרו לכהונה ואת העיתונים על השולחן. "תודה ניצה" אמר לה וחייך אליה בחביבות, היא המתינה דקות מספר לקבל הנחיות והוא מנה בנתיים את העיתונים שייצגו את מגוון הקשת הפוליטית, היו שם שמונה עיתונים שונים. הוא אסף אותם בחזרה אל השקית והשליך את כולם אל הפח שהיה בתחתית שולחנו. "זהו, תחילה לצמצם השפעה", חייך אליה וציין בפניה שיותר אין צורך. בפניו לא ניכר הסוס כלשהו , את החלטתו גיבש במהלך שנות כהונתו הממושכת. ניצה הנהנה בראשה בתשובה ויצאה מן החדר חרש. מר דלל הביט בחברו בהסכמה אילמת, מוטב כך חשב לעצמו, כמה שפחות תקשורת. שמואל בן חיון הכיר את ידידו רונן דלל מימי לימודיהם בבית הספר התיכון, שניהם החלו את לימודיהם בכיתה טית והיו בין התלמידים השקטים שבכיתה שלא משכו תשומת לב מיוחדת למרות שהצטיינו בלימודיהם. ניכר היה בפניהם כי בגרו טרם עת, מיעוט דיבריהם, עקשנותם ללמוד ולסייע. שמואל בן חיון נשא עימו ללימודיו בנוסף לילקוט מלא ספרים שהכביד על גבו גם את המולת ביתו וסדרי עדיפויות שינק עם חלב אימו חנה.הוא הגיע ממשפחה מעוטת יכולת ושילב תוך כדי לימודיו התיכוניים עבודה בה סייע במעט לבני משפחתו העניפה.
אביו יוסף בן חיון היה קטוע רגל מאז פציעתו במלחמת סיני עבד בחצי משרה בחברה שהתמחתה בהעסקת עובדים קטועי גפיים. אימו חנה היתה ונותרה עקרת בית הטרודה במטלות הבית הבלתי פוסקות ובגידול תשעת ילדיה מהם רוותה נחת. חיוך תמידי היה שרוי על פניה ומעולם לא התלוננה על קשי הפרנסה או מצוקת המקום, הקב"ה רחום ואוהב נהגה לאמר לילדיה ומה שיש טוב, תמיד טוב. ישתבח שמו. עם חלב אימם ינקו את הידיעה שיש מנהיג ובורא לעולם, וכל הנהגתו בחסד ומשפט, .."צדיק וישר הוא"..
רונן דלל חברו הגיע גם הוא ממשפחה קשת יום. אביו שפוטר מעבודתו לאחר חמש עשרה שנות עבודה מאומצת, חש ככלי שאין בו תכלית, אין בי חפץ נהג לאמר ולהטביע את יגונו בטיפה המרה, תחילה שתה כדי לרומם את רוחו אחר שתה כי גופו הורגל. מעת לעת היכה את אשתו ואת ילדיו, חמשת ילדיו. אימו עבדה כמנקה במשרדים באזור התעשיה באזור מגוריהם לכלכל במעט את הבית שכמעט קרס. רונן דלל הצטרף לחברו בן חיון בעבודתו במרכול תוך כדי לימודיהם, וניסה כמיטב יכולתו לסייע גם בפרנסת ביתו, לסייע לאימו שכתפיה שחחו מהנטל, ובפניה הנפולות נחרצו קמטים. בהפסקות נהגו שניהם להצטרף לחבריהם במגרש הכדורסל למשחק, לשוחח קמעה ובעיקר לשמוע וללמוד.
***
הם ברכו כל אחד מהם בלחש שהכל נהיה בדברו ולגמו את הקפה שהונח לפניהם
"אז מה מה אתה אומר?, עכשיו כשנבחרתי"?," למלאכת הרכבת הממשלה"?!. ענה ידידו "ועכשיו וודאי ילבינו שערותיי מהר יותר". שאל תהה שמואל "אתה יודע הרי איך זה" ענה רונן
דלל ונאנח, "הספקת כבר להכיר את העתונות", "את התקשורת חביבי"הוסיף שמואל "את התקשורת". "המשרה הזו לא משהו בלשון המעטה". אמר מר בן חיון ובפניו חלפה עננה שהקדירה את פניו לרגעים ספורים, כובד המשא חלפה מחשבה במוחו מקטלגת את מה שמוצב לפניו, ותמונות מימי נערותו חלפו לנגד עיניו, אה הימים ההם , הזמן חלף כה מהר נדמה היה כאילו רק אתמול הוא נער הסוחב ארגזים במרכול במרכז המסחרי באזור מגוריו, אוגר שקל לשקל לתשלום חשמל וארנונה. והנה הזמן חולף ואץ והנה הוא מסיים את שירותו כקצין בדרגת רב סרן, מעוטר באות גבורה כשסיכן חייו למען פיקודיו בפעולה מבצעית. הם ישבו ולגמו מהקפה שהספיק להתקרר ושקעו בהרהוריהם. ומחשבותיו נדדו הלאה, לימים שאחרי, חש בגופו את הכאב הזה, שוב ארועים שוב פיגוע ירי ששקטל בישיבה בחורים צעירים, והלב מתפוצץ מגודש שקשה להכיל. וכבר היו בעבר ארועים והיתה אינתפאדה ראשונה ושניה וזו השלישית שעמדה בפתח והריצה אותו שמואל בן חיון, מישובו בדרום הארץ אל סחרור החיים הפוליטיים, אל הבחירות. הכאב והדם שנשפך ואנשים ששאלו איה הוא האלוקים שמתוך צערם דיברו הוא ידע שאותו מצעד ארור שקראו מצעד הגאוה פתח את הפתח לחולי, לרקבון שעלול היה להתפשט ולחבל בכל חלקה טובה. והם קראו לו זכות הציבור, חשש שמא בכך מקטרג הוא על חלק מהעם, חלק נכבד, חלק יקר. הם שכחו שיש בעל בית לעולם. ויותר מאשר היו לנו אוייבים מחוץ היו לא פעם אוייבים איש לרעהו, והמהומות גברו ומחול השטן ריקד על הדם ועל המוות ועל החידלון שנוצר . אנשים תמהו מדוע אוייבינו צרים לנו, כן היתה השנאה והקנאה הקדומה בשל בחירתינו כעם סגולה, אך שמואל ידע בתוך תוכו נשמתו ידעה כי בסופו של דבר הכל מסתכם בבבורא ונברא , אני והוא, הוא ואני. ריבוי האויבים שביקשו לכלות עד תום, מפנים, מבית ומחוץ הביאו עלינו חבלי גאולה שלא פעם הסכים בלבבו עם חכמים שמרו שמוטב לו לאדם שלא לחיות בתקופה זו. והארועים הלכו ותכפו ולוואי שלא היו. הגאולה היתה בפתח ונראה כאילו העולם עומד לפני הפיכה, שינויי סדרים הכרחיים שהשרישו אט והעמיקו, וטעמם כלענה מרה, כצרי צורב לפצ פתוח. ושוב האנשים ששאלו איה הוא האלוקים ואיה בחירתו ועוד אותם שאלות שלפעמים כל כך קשה להתחמק מהם, עד שהלב על שני יצריו ממליך את מלך מלכי המלכים אזי לא נותרות שאלות של הרהור אחריו, אזי האמונה נשלמה. אזי גדל אורו של מלך מלכי המלכים. עדיין לא זכה להיות במקום ההוא בו נשלמה האמונה, עדיין היו בו ספקות והרהורים, עדיין לא כפף גוו ונפשו לקבל את גזירת הבורא בנחת לקבל את הרעה כמו הטובה. התקנא בדוד המלך עליו השלום שבכל אשר ארע לו לא הרהר אחר בורא עולם, התקנא בו על אהבתו הגדולה לבורא שלא פג חומה ולא טעמה. במוחו גם חלפו תמונות ורשמי כתובים וקולות שצרבו בעורו, כשלארועים חיפשו אשמים. הימין שהאשים את השמאל והשמאל שהאשים את מפלגת ש"ס ואלה שהאשימו את אלה והריב והמחלוקית והפילוג קרעו בו וקראו לנשמתו להתייצב ולעשות משהו, להציל ככל האפשר. והארועים רדפו לא הניחו, חייב היה לבלום כל אפשרות לאינתפאדה שלישית. שמואל ניתק מחוט מחשבותיו, לגם מהקפה לגימה ממושכת וסקר את משרדו. רונן כבר הספיק להוציא את מחשבו הנייד והיה מקליד בזריזות הערות שברצונו להעלותם באותה השיחה. משרד ראש הממשלה רוהט בפאר והדר. שטיח צמרירי ועבה כיסה חלק ניכר מרצפות החדר. שיש מלבני ייבוא איטלקי. שולחן עבודתו היה מהגוני מלוטש, במחיר של זה אפשר להאכיל לפחות עשר משפחות חודש שלם הרהר שמואל, ורשם לעצמו בפנקס קטן הערות לטיפול, להוציא את השטיח וחלק מהריהוט ולאפסן במחסני הכנסת. על השולחן הונחו שני טלפונים, אחד שמספרו חסוי ונודע אך למתי מספר והשני לקשר אינטנסיבי עם העולם. לאורך הקיר הונחה ספת עור גם היא ייבוא איטלקי, לאפשר ישיבה נינוחה לחמישה אנשים לפחות, הזמנה מיוחדת. שתי כורסאות אנגליות מרופדות ומעשה אמן בעץ ניצבו מול השולחן ועוד כמוהן כסאות היו בפינה אחרת סביב שולחן מהגוני רבוע וקטן. חלונות המשרד השקיפו אל הרחבת הכותל המערבי, חלונות ענקיים זגוגגית חסינת כדורים שלא אפשרה מבט מן החוץ אלא מן הפנים בלבד החוצה. באחד הקירות היתה דלת שנפתחה אל חדר שינה מרווח אמבט רחצה ושירותים וכן מטבחון לשימושו האישי. שמואל נאנח והחווה בידו על המשרד הכל ייבוא רונן, במחיר מטורף, הכל כאן קצפת וקצפת והכמויות יכולות להרוג. רונן חייך מתקשה שלא לפרוץ בצחוק, קצפת היתה בסדר אבל כן הכמויות האלו יכולות להרוג כל אחד.והם צחקו בכל לב משחררים את מתח הימים האחרונים. בלילה האחרון לא עצמו שניהם עין הבחירות התקיימו וכל הלילה נספרו קולות הבוחרים, ברחבי ארץ ישראל, בקונסוליות בחו"ל וקולות החיילים גם בים. רונית רעייתו של שמואל ליוותה אותו במשך כל מסע הבחירות, כששני ילדיהם מתלוים אליהם לחלק ממסעיהם בצרוף מטפלת צמוד שנטלה חלק בטיפול בהם ובשמירה על שגרת לימודיהם וחייהם. "את תשמעי מה אני אומרת לך ביתי" אמרה לה אמו חנה, "תהיי איתו הוא זקוק לך, אל תשאירי אותו לבד בזמן כזה". היא אחזה בשתי ידיה ורונית נשקה לחמותה כשדמעות מציפות את עיניה כמה דומה חנה לאמא זכרונה לברכה חשבה ומחתה את הדמעות. בלילות האחרונים הקפידה להשאר לצידו, מחזקת את ידו לקראת המשימה שהחליט לבחור "אתה תצליח שמואל, אני מאמינה בך. אתה יש בך אמונה גדולה בבורא עולם, יש לך אומץ אה שאני לפעמים לא אוהבת לא אוהבת את הסיכונים שאתה לוקח על עצמך אבל יש בך את זה", והיא השתהתה "עקשנות אתה עקשן ואתה תזדקק כנראה גם לעקשנות הזו.". עיקשותו אמנם גרמה לה לא פעם לכעס אך העיקשות הזו מן הסתם תשרת אותו. העקשות הזו תורשתית המשיכה לנבור באותה תכונה שנאלצה להסכין עימה כעת גם מירב ובועז עקשניים כמו אביהם. איילת דלל אשתו של רונן ליוותה אף היא את בעלה, לילות כימים. היא לקחה חופשה ממקום עבודתה כרופאה בבית החולים ומטיפולי הפוריות שעברה שנים רבות ושחקו את רוחה ונתלוותה אליו, מסירה מעליה בעונג את מחשבותיה אודות הטיפול, זמני הטיפול, תוצאות הטיפול ושוב במעגלים חוזרים, מחשבות אודות הטיפול, להרפות את הלחץ, לשחרר את הנשימה, לבדוק ביוץ ושוב ושוב. יש לנו הכל אמר לה לא פעם רונן וצלילי קולו כעוסים נוכל לאמץ מדוע את כל כך מתעקשת והיא שגדלה כבת יחידה התכנסה יותר אל תוך עצמה, מתקשה להכיל את בדידותה חרף אהבתו הרבה של רונן ואת וכמיהתה לילד, נוכח הסחרור שנתגלגלה אליו. בעיצה אחת עם הרופא המשפחה המטפל נטלה את החופשה מעבודתה ומטיפולי הפוריות, שאפה אל קרבה אויר מלוא ראותיה, הביטה אל השמש הזורחת בשמים וחייכה לעצמה בקורת רוח, כעת התרווחה על הספה ,הבחירות חלפו חשבה מיישרת את גיווה אודיע בעבודה שאקח עוד כמה ימים ולגבי הטיפול אולי כדאי שאוותר כעת, מתחה את כתפיה והרפתה, התענגה על מתיחת אבריה כמתחרה על עמדת קו הזינוק נכונה לנצח לצד אישי רונן כפי שאהבה להתנסח בינה לבינה.
***
השעה היתה תשע בבוקר, רונן דלל עזב את לשכתו של חברו, והתפנה לענייני המשרד שהיו בסמכותו. שמואל בן חיון ראש הממשלה הנבחר החל מקבל לשיחת הכרות ולבדיקת כיווני שיתוף פעולה ועשיה את חברי הכנסת שנבחרו. הזמן שהקציב לכל אחד מהמפגשים היה בן כמחצית השעה, לפיכך פינה את זמנו ותחילה זימן אליו את הנבחר הקשיש ביותר, בן השבעים וחמש. ניצה מזכירתו דפקה קלות בדלת והכניסה את ציון יוגב למשרדו. מפלגתו של ציון יוגב היתה קטנה, מפלגת א"ש מתוכה הצליחו להשתלב שלושה נציגים בלבד. במצע המפלגה שהציעו לבוחרים ציינו את עמידתם האיתנה למען כל ארץ ישראל, כללו את יהודה ושומרון ואפילו את סיני שנמסרה מכבר למצרים. ציון עמד על כך שסיני לא אמורה היתה להמסר לשום גורם, בישיבות שערכו במפלגתו, בכינוסים אליהם טרח ברחבי הארץ נשא נאומים "ומה שאמר אז הרבי צדק" נהג להמתין שישקטו הקולות שמסביב והמשיך "הרב מנחם מנדל שניאורסון זכר צדיק וקדוש לברכה. הרבי אמר שאסור להחזיר שטחים תמורת שלום ואף כעס על מנחם בגין ז"ל בשל החזרת סיני, הרבי צדק" חזר ואמר" ומאז דמויי השלום, נכון יותר לאמר שקיבלנו יותר דמיי עמינו הנשפך, בדם יהודים, ילדים , ואנו מסרנו שטחים, ישובי חבל קטיף וירושלים שכמעט" כאן תדיר היה נשבר קולו "כמה היה זה קרוב", אך דבריו נבלעו בהמיית השלום המתעתע בהמיית הציפיה להפסיק כבר את המלחמה הבלתי פוסקת , ברצון לפיסת שקט ושלווה שאין אחריה אלא מהומה ושפיכות דמים בלבד. ניסמך על אותה התנתקות ארורה מעזה, ופינוי חבל קטיף, העיקר לעזוב שם שלא נשלם במות חיילים, והעקורים הללו שפונו מבתיהם והלחימה מעזה לא פסקה , ירי הקטיושות לעבר ישובים ישראלים, שימוש בנשק נגד מטוסים , ההתפרעויות מצד ערביי ישראל שהלכו ותכפו, התקשורת שאיתרגה ועטפה את תעתועי השלום הכוזב מתוך שבאמת רצו כבר שקט סינגר עליהם לעיתים , אך הותירה אותו עם מחושים בליבו עוד טרם תחילת כהונתו. האם באמת טחו עינהם מלראות שככל שמסרנו שטחים וויתרנו שילמנו גם בחיי יהודים וגם באדמתינו? אף שלא קיים מצוות כאדם דתי הרי שקרא לעצמו מסורתי על פי דרכו נהג לצטט מתוך התנ"ך מתחזק בדעתו ואמונתו במובאות תנכיות "שלום שלום ואין שלום" "אני שלום וכי אדבר והמה למלחמה", עד שלא יתגלה משיח בן דוד לא אאמין בשום מוסלמי נשבע לעצמו. חרף גילו היה מוכן לשאת כבר עתה נשק בידו ולהגן בחירוף נפש על ביתו משפחתו ועל עמו. רעייתו ניסתה להניאו מלהצטרף לחיים הפוליטים וטענה כי החיים הפוליטים לא יטיבו עימו, הוא יזקין בשנה אחת מה שלא הזקין כל חייו ועלול לחלות מעומס הפעילות הצפויה. אך בן ציון נותר בעמדתו וניסה לפייסה בלשון רכ, חש בעצמותיו את הכורח לקום ולעשות מעשה."אני חייב להשתדל ורה, עבורינו, עבור העם, עבור הנכדים שלנו, חייב להשתדל". היא היתה מביטה בו בעיני ענבר שקדיות שהמיסו את ליבו בכל פעם מחדש ולבסוף נכנעת ואומרת "נו, העיקר שהשם ישמור אותך". עתה אורו עיניו, מפלגת מכבי ייצגה את שאיפותיו, את חלומו לחיות כיהודי גאה בכל רחבי ארץ ישראל, שיקפה את אמונתו בחיים חדשים שנכונו לעם. לא הוגדרו שטחים שאינם ארץ ישראל במצע מפלגתו, וכן הציעה המפלגה מדיניות כלכלית סוציאליסטית בעיקרה. תמיכה במשפחות מעוטות יכולת, ובאוכלוסיות חלשות, חתירה ללימודים החל מגילאי גן ועד ללימודים אקדמאיים בעלות נמוכה. שמואל ניגש אל ציון יוגב, לחץ את ידו והזמין אותו לשבת . "ברכותיי לך ראש הממשלה", אמר לו "תודה וברכותיי גם לך"
"אתה לראשונה בכנסת אם איני טועה"?, אמר לו שמואל "כן"השיב "אני עדיין נרגש שהצלחתי להשתלב, אני מקווה", הוא הסס קמעה אם להרחיב בדבריו והוסיף "אני תקווה להצליח, סך הכל במקום השלישי במפלגה לא גדולה וגם קשיש למדיי". הוא נאנח "אתה ב"ה תצליח" חייך אליו שמואל, "אם הגעת עד כאן אתה תפעל ותצליח". ציון התרווח בכסאו והמתין לדברי ראש הממשלה, שהישיר אליו את מבטו. "שמעתי אודותיך אצלינו במפלגת מכבי, הזכירו כמה פעמים את הכנסים שערכת אות התנגדותך לכך שסיני נמסרה למצרים". אמר לו שמואל,"האים היית מקורב לרבי"? הרבי מנחם מנדל שניאורהסון זכר צדיק וקדוש לברכה, נקרא גם כך בפשטות הרבי. ציון ביקר שם בסוף שנות השמונים והרבי קיבלו ליחידות. זכר הפגישה לא מש מנגד עיניו וכעת קלחה השיחה, מייקרת את הרבי בעינהם וצובטת בליבם צביטת געגוע, מעת שהלך לעולמו לא הצליח אדם למלא מקומו, החלל שהותיר היה כה גדול בליבות המוני אדם שצבאו אל פתח ביתו לקבל ברכתו, בקרב חסידיו לשמוע דרשותיו "אבד לנו רועה" אמר שמואל. את הרבי זכה להכיר באחת מנסיעותיו לארצות הברית, לביקור משפחתי אצל משפחת רעייתו לאחר נישואיו. שנישא, הוא לא ויתר על ביקור בברוקלין בחצר הרבי ועמד ממתין בסבלנות עם המוני אדם בטור ארוך לחלוף על פני הרבי. כשהגיע אליו אחז הרבי בשתי ידיו את ידיו של שמואל, עוטף אותו באהבת ישראל שקרנה ממבטו, מידיו, שואל לשמו, ואימתי הגיע, מה שהפתיע את מזכירו האישי שכן הרבי לא הרבה לאחוז בשתי ידיו את ידי זולתו, "כל טוב לך ולמשפחתך, אנו נשוחח"אמר לו והעומד אחריו ניגש לקבל את ברכת הרבי, מזכירו של הרבי תאם מועד לשמואל פגישה עם הרבי שנצר בליבו. מובנה נתברר ככל שחלפו הימים. עתה נתקיימו דבריו של הרבי שברך אותו וביקש ממנו שכתגיע העת הוא שמואל בן חיון ינהיג את עם ישראל בחכמת הלב "ותורת שלא תסור מנגד עיניך" , שיהיו לעזר לשמור על ארץ ישראל, "ארץ חמדה" הוסיף "כפי שהנחיל לנו הבורא". ציון ושמואל המשיכו לשוחח דקות נוספות על הרבי מתקשים להניח לנושא שנמצא חביב עליהם ואחר שיתף בן ציון את שמואל בנסיונו האישי החל מעבודתו כיושב ראש נציגות יישובי קו התפר ועד להשתלבותו במרוץ לבחירות לכנסת, כנציג מפלגת א"ש, שהיתה למעשה מפלגת ארץ שלם. המועד שהוקצב לשיחה תם וציון יוגב נפרד שמואל בחמימות, "אנחנו נשתמע" אמר לו שמואל "שמחתי להכירך" הוא לוהו אל הדלת "הניסיון שלך, הרקע המקצועי נוכל להשתמש בהם". בן ציון לחץ שוב את ידי ראש הממשלה "אשמח לעבוד לצידך" אמר וצעד משם בצעד מאושש
כך במהלך אותו יום זימן אליו מר שמואל בן חיון את יתרת חברי הכנסת, השני היה שבען אבו חמיד, דרוזי מהגולן מוסלמי אדוק כבן שבעים, רביעי במפלגת דע"ל , דת עם לכל. המפלגה הזו התעקשה על המשך מגורים בגולן, תחת שלטון ישראל תוך התעלמות מוחלטת מאורח החיים היהודי או מזהות יהודית. עבורם המדינה היתה מדינת כל אזרחיה. הם הצליחו להכניסו שש נציגים לכנסת למרות אחוז החסימה הגבוה . מוסלמים ברחבי הארץ בחרו בהם לאחר שנשמטו בדרך מפלגות קטנות. ברור היה שלא יצליחו לעבור את אחוז החסימה, והדרוזים מבחינתם היו בדיוק הנציגים המתאימים לצרכיהם. מרביתם צויינו אצל ראשי מערכת הבטחון כחשודים בעוינות, אם כי לא נתגלו עדיין כל הוכחות לכך. הוא נכנס עטוי בגלימה לבנה, על ראשו כאפיה וראש הממשלה ניגש ללחוץ את ידו תוך שהוא מחווה בידו שיישב. שבען אבו חמיד התיישב באנחה, עיניו ניצנצו למראה הכיפה שעל ראשו של שמואל בן חיון. מעניו לא נשמטו ניחוח המותרות שאפף את משרדו של שמואל. הרהור חלף במוחו ואולי מכאן יצמח משהו. חישב בנפשו שאולי הפאר וההדר הללו יכרסמו משהו בנחישותו של בן חיון כפי שנשתקפה בכיפתו הגדולה השחורה שכיסתה את ראשו. לא יהיה קל ידע בליבו, והוא הותיר את רישומי הירהוריו מאחור ונערך במלוא עירנותו למפגש. ההזמנה המוקדמת הזו סקרנה אותו , מבלי שהצליח להחליט מה גרם לכך. שמואל סקר את שבען אבו חמיד תוהה אם אכן מדובר באויב סמוי, גיס חמישי, קפצה למוחו המחשבה, המציאות טופחת פעם אחר פעם חשב, הארועים ברחבי הארץ דחקו בו להתחיל לפעול. כעסו של שמואל על התנהלות ערביי ישראל ובכללם הדרוזים לא נסתרה מעינו של אבו שבען ובפגישות מיעוטי משתתפים למדו את אורח חייו המוקפד של ראש הממשלה הנבחר, צברו ואגרו חומר אודות משפחתו , ילדיו, החינוך אותו קיבלו, אפילו מידע אודות ביקורו של בן חיון אצל הרבי תועד אצלם. בפגישה האחרונה שנתקיימה השתתפו ששת חברי הכנסת החדשים עם נציגי אמירות נפט עתירת משאבים כספיים שהאיצה בהם לעשות ככל שביכלתם להתלכד עם שורות החמס והחיזבללה. ערפת מייא ארד יושב ראש המפלגה תוחזק באלפי דולרים מידי חודש, ליצור את "אחדות הלאום המוסלמי הגדול", כדבריי הסולטאן. חבריו למפלגה העלימו עין מדרכו של ערפת אבו מייא להפריש לכיסו דמי עמלה גבוהים למשוך בחוטים המתאימים, להענות לרישרוש הדולרים. הם המתינו לשעת כושר לקחת חלק בשלל שהובטח להם, "תפעלו ותקבלו, תלמדו ממנו" ציין הסולטן"הוא לא חושש" ערפת מייא היה מבליט את חזהו, נושם אל קירבו דברי חנופה וליבו מרטיט עם התשלום. אבו שבען העדיף שלא להדחף אל קדמת הבמה, ממתין בשקט לזמנו שלו. בדיבורו והילוכו עם יושב הראש שילח לעג מסווה היטב, בטוח היה שעוד נועדו לו גדולות ונצורות במפלגתו. שמואל קיבל את פניו בסבר פנים רציניות, והחליט לשקול שנית את מחשבתו זו שקפצה בזמן אחר, בנתיים עלי לסמוך על עובדות בלבד שינן לעצמו השאר תמיד צמוד לקדוש ברוך, השאר תמיד צמוד לקב"ה חרט במוחו. הם ישבו כך דקות מספר, סוקרים איש את רעהו וכל אחד ומחשבתו הוא. שמואל זימזם למזכירתו וביקש שתי כוסות קפה ומים מנרליים וניצה נכנסה לאחר דקות כשבידה המגש. "התכבד" אמר לו שמואל בנחת "אני מברך אותך מר שמואל בן חיון" אמר לו שבען אבו חמיד, "אני מברך אותך בשם העם המוסלמי בארץ ישראל ובשם הדרוזים בגולן". "תודה לך ולכם" אמר לו שמואל, "בתקווה שב"ה נשכיל ונצליח לשים חיץ על העבר". "אינשללה" אמר ועיניו מרצדות, ממאנות עדיין להאמין שמולו יושב כעת בן שמואל, אותו שמואל בן חיון רב סרן שהגיע לכפרו במסגרת פעילות מבצעית. תוך שהם לוגמים מהקפה סיפר שבען אבו חמיד על מפלגתו. "אנחנו" אמר בהסוס "אנחנו חושבים שעדיף שנשאר חלק מישראל, אתה יודע המצע שלנו, לא כולם אוהבים את זה, אבל אנחנו כאן לא פחות". הוא עצר בדבריו שוקל את דבריו בפלס, שלא לחשוף ולו בדבר את קשריו עם הסולטן ושמץ מן החולף במוחו "כן" עודד אותו שמואל, "אתם מעדיפים במצע שלכם כמובן להשאר תחת שלטון ישראל",ו?.."אדוני ראש הממשלה, זה לא הזמן אני כך חושב, אתה מכיר את המצע של דע"ל". "כרצונך" חייך אליו שמואל בנעימות, מסיר מעל שבען את תחושת הלחץ שאפפה אותו. "יהיה עוד זמן גם לזה" חללים של שתיקות נפערו במהלך השיחה, וגשרים קטנים של רצון טוב התנפצו אל ארועי העבר, אל הימים שעוד יבואו כפי שידע בליבו שמואל, אל החלומות המנוגדים, דקות של דומיה בהם הרהוריהם נשאו אותם הרחק משם. לאחר צאתו של אבו שבען, נותר בן שמואל יושב בכסאו מהורהר, "אתה בסדר" אמר אבו שבען ללא שמץ חיוך בצאתו "תודה ב"ה אשוחח עם כל אנשי מפלגתך, לא אוותר על כך" אמר שמואל מבלי שרימז ולו במילה אחת על אפשרות שיבוצם בממשלה. הוא זמזם למזכירתו וביקש ממנה את כל החומר שיש ברשות הממשלה אודות חברי הכנסת ממפלגת דע"ל.
***
