היא הביטה בגופה שמאחוריה, ואז שוב בהשתקפות שעמדה מולה, ואמרה.
"איך לא שמתי לב שכל פעם מחדש היא מנסה לקלקל לנו את מארג חיינו. היא לא למדה שאי אפשר להתפרץ ככה לחיינו".
סלסול חליל הרועים בלווי תיפוף הדרבוקה, וקולו של זמר ערבי השר בטנור צלול ומלא רגש חם, גרמה לחזקאל צְמַרְמוֹרוֹת המעידות שהרעד החולף בגופו , אינו בגלל קור, או הרגשה רעה, אלא בגינה של התרגשות, המוסיקה הנשמעת מהדיסק עשתה לו את זה.
השתיקה שלו, נאחזה בה כמו תמנון מאדים סוער ברגשותיו.השעה שהעדיף לשתוק, ערערה את מסירותה והדירה שינה מעיניה.בקולו השקט הוא מחה נמרצות על מה שנראה בעיניו כפגיעה בכבודו. היא הבינה לכן,שקולה יכול לגווע, והיא תהיה משולה לאבן שאין לה הופכין. המחשבה הזו קצת בלבלה אותה, לא הייתה מסוגלת לערער על דרכו המשונה לשתוק, אך הייתה חייבת.
"האם תוכל לומר לי חזקאל". סחה לעברו אחרי שעה ארוכה שלא דיבר.
"זאת גרושתך אשר בגינה גלגלת לעברי האשמות גדולות כל כך"?
חזקאל נשא עיניו, ניסה למצוא אחיזה ולו קטנה במשטח השיש הקטן, הבוהק בלובנו, שעליו שתי כוסות תה ופרורי עוגיות.
"מה נעשה איתה"? הביטה בחזקאל ואחר בגופה מאחוריה.
"מה נעשה"! מה יש לעשות? זו רק השתקפות, נראה לך שאת רואה משהו".
"אתה בטוח"?
" כן,מאז שאני מכיר אותך, אפשר היה לראות השתקפויות הזויות מילדותך".
"אלוהים ישמור". חזרה ואמרה בקול רם וצלול, שנשמע בדירה הקטנה כמו הד מעצבן של טרוניה.
"פיך מלא טרוניות על כל העולם".
היא העוותה את פניה מתוך כעס על דבריו.
"אל תנסי עכשיו לבכות לי, ממה את יראה, עשרים שנה את רואה את ההשתקפות שלה, נראה לך שהיא תרצה אותי עם הגוף השבור שלי"?
היא הניעה את שפתיה כאילו תפילה נחבאת יוצאת לאור סדוק של מחשבות, חזקאל חזר והביט בה. נשתתק והניח את שתי ידיו על רקתו, כאילו מחזיק את ראשו שלא ייפול חלילה, כאב הראש הציף אותו, הוא חש בחילה קלה. עשרים שנה הוא מנסה להשוות,הנבירה בשתי הָאִישִׁיּוּת הללו שקווי אופיין מהלכות בו כמו קו מקביל אחד אין להן דבר מהמשותף, וראה זה פלא, זאת שלו יראה באובססיות, שאפילו ילדיו שלו, נסתמן בפניהם פליאה על הגיבוי שהוא מעניק לה, שומר על מהות חייו בצילה ,גם שהוא מרותק למיטתו.
"נמאס לי, ממש נמאס לי, מי ייתן לי בתקיעת כף שזה יהיה יומי האחרון". קראה חול, מנסה למשוך תשומת ליבו של חזקאל.
"כבר אמרתי לך, ולא פעם אחת, אדם הוא בעת ובעונה אחת אדונו וגם עבדו של גורלו, את לעולם לא ייחסת לדברי חשיבות".
"אני לא יודעת, אני עשויה יום אחד להשתגע".
"את כבר משוגעת"!
"חזקאל".
"מה את רוצה עכשיו"?
"אני אוהבת אותך מכל דבר אחר בעולם, קודם על יפי נפשך, וגבך הרחב שאני יכולה להשען עליו, בלא לחשוש מהאשה הזאת, ששמה לא יהיה בפי".
"מה פירוש דברייך"?
"אילו דברים"?
"על אודות האישה הזו, הרי אינה מציקה לך.בכלל מה את מעלה אותה, מה קרה לך"?
"אתה לא זוכר את שיחת הטלפון שדיברה עם שנינו, מה אם כן נראה לך, שלא ניסתה לקחת משהו ממך"?
"אני לא מבין אותך"!
"מה שיש לי גם שהוא מעט ביותר, הוא שלי, לא זקוקה לעצה או לעזר של מישהו".
"בגלל זה את נראית ככה".
"הרי אני בחרתי בחיים האלה".
" אמת, גם אם זויפה , אינה פוסקת להיות אמת".
הכאבים השתלטו על חזקאל, אחרי שהזריק לעצמו את התמיסה לדילול הדם ולקח כמוסה נגד כאבים, נרדם מיד, תרדמה עזה שזה יומיים לא באה לגופו המותש. בעודו מקיץ בין אפרורית הערב, נבצר ממנו לתפוס את אדמומית השקיעה, היה שרוע תחתיו ללא זיע, המום מעייפות כהה, טרם היה סיפק בידו להתנער ממצב זה, נרדם שוב, תוך תרדמתו העמוקה, צפה כמו מהכרתו הפתאומית שאין הוא ישן וכי אינו מצוי בחדרו לבד, הוא לא פקח את עיניו, הוא חיכה שהדמות המשתקפת מעליו תיגע בו, ולו בידיו, רק נגיעה קלה, כאילו לנקות ממנו כאב עמום, חש את הלמותו של ליבו שמקפיא בצינה את רקותיו ושפתיו מְמַלְמְלוֹת בשקט מתוך שינה מילים לא ברורות. מזה שני עשורים לא חש נגוהות תבערה עצומה כמו שחש עתה. הוא המשיך למלמל
"מאין האור הזה". מעולם לא חש זוהר כזה צונן וחסר חיים.
