להקפיא את הזמן
"freeze! עצור! אסור לצלם!" ידיי קפאו באוויר. מבוהל, הבטתי לעבר הקול. אדם בא-בימים, שיער-ראשו דהוי, כשלג-עכור, ניגר במפולות קרח, על ערוצי פניו, ומתמזג לתוך זקנו העבות, כיערות-העד, שחוטים של קרח, שזורים בו לאורכו. הוא הצביע, לעבר המצלמה שבידיי, באצבע צהבהבה, עקומה, וצרודה מזוקן. הנחתי למצלמה להיתלות על צווארי, והוצאתי את הארנק מכיסי. שודדים כולם, רטנתי לתוך זקני, ללא קול. הוצאתי שטר של מאה, והושטתי לעברו. הוא לקח את השטר, בהכרת תודה, הביט בו מול הלבנה, המשיקה לאופק הקוטבי, אחר-כך קיפל אותו, בזהירות, והכניסו לתוך כיס פנימי נסתר, בערימת בלויי-הסחבות, שכיסתה על גופו הצנום.
הנחתי את המצלמה על החצובה, וכיוונתי אותה שוב, לעבר פסל-השלג המדהים, כאשר אורות-הקוטב,והלבנה, נמצאים בדיוק בזווית הנכונה, להעמקת התכונות והפיתוחים, החצובים ביד אומן. “אמרתי שאסור לצלם!” נשמע הקול בשנית, עוד יותר תקיף, מאשר קודם.
הבטתי בו מבולבל, “אבל כבר שילמתי לך!”
“לא אמרתי שאסור לשלם,” אמר בחיוך, שחשף פה חסר-שיניים, כמעט לגמרי, “אמרתי שאסור לצלם!” הוסיף בתקיפות, שאינה ניתנת לעוררין. הוצאתי נייר ועיפרון, והתחלתי לצייר, ברישום זריז, את הפסל המרשים. “גם לא לצייר, ולא לרשום בבקשה, רק להתרשם בעיניים! ברור!” לא הייתה כל שאלה בקולו.
"אולי אתה מוכר גלויות?” גיחכתי בציניות-מרירה, חזרה לעברו. הוא השיב במבט נעלב, בעיניו השחורות, “אני אומן בן אומנים, ולא מתחזה ראותני. את אומנות השלג, למדתי מאבי, בהגיעי לגיל חמישים ירחים, הוא למד אותו מאביו, שלמד מאביו, שלמד מאביו, ככה לפחות, חמישים ואולי אף חמש-מאות, דורות במקצוע, כולל שמות, תאריכים, וכלי עבודה, שיוצרו כבר לפני, מאות אלפי-שנים, על ידי אבות-אבותי. אומנות הכנת-הכלים, ואומנות הפיסול, והחציבה, עוברות אצלנו מדור לדור. הוא הוציא כלי חציבה משונן, מצהיב מזוקן, והראה לי אותו, “זה עשוי מניבים של סוס-ים, שחי באזור, לפני כשבעת-אלפים שנה. אתה רואה את החותמת והתאריך.” הוסיף בגאווה.
“אומרים ניבתן,” תיקנתי בחשיבות ידענית, והעמדתי פנים, שהכתובת השחוקה, אומרת לי משהו, יותר מאשר מצבור חריצים, ושריטות אקראיים, בשן המתפוררת.
הוא רק הביט בי בזלזול, והניד את ידו בביטול. בעודו מפטיר אנחת אוח, פשפש, וחפר בין כליו, והוציא מכשיר, שנראה כמו חנית ארוכה, "ומה אומר על זה, ידידי המלומד?” אמר בהתרסה.
“דקר מעצם, כנראה שימש לחציבה בקרח,” עניתי, "תכף תאמר שזה שנהב של ממותה,” הוספתי בטון מלגלג, כדי לא להישאר חייב.
הוא הביט בי משועשע. “לא בדיוק, זוהי קרן, או יותר נכון שן, של חדשן-חדקרן סוג של לוויתן.”
"אני יודע מה זה חדשן-חדקרן, רק מזמן לא ראיתי את הקרן-שן שלו, כל כך מקרוב. אפשר לצלם את הכלים?” בעצם מעולם לא ראיתי קרן-שן זו, אבל לא רציתי להניח לו לחגוג את ניצחונו.
“את הכלים, ואותי אפשר לצלם, אם תבטיח, שלא תצלם את היצירות, “
“אני מבטיח,” עניתי והרמתי את המצלמה.
"אוקי, ראה הוזהרת,” אמר בחביבות מחויכת והצביע, לחלחלתי, על פסל גרוטסקי ענק של קרחון משובץ מצלמות מדגמים שונים. נראה כמו גלעד לצלם החוצפן.
האיש חתם את הדיון, ופנה להמשיך לעבוד, על קרחון שלג עצום, בתולי וחסר צורה מוגדרת.
בחנתי את כלי-העבודה המעניינים. חלקם נראו ממש עתיקים, מעובדים ביד אומן, ושחוקים משימוש של שנים. נושאים חתימה, או חותמת המציינת, כפי הנראה, את האומן, או בית המלאכה, שיצר אותם.
חלקם נראו, לא יותר מאשר, שרידי אבן, או חייה, בלתי-מעובדים, אשר שמשו ככלי-פיסול, במצבם הטבעי. נגעתי בהם בזהירות רבה, לבל אבעיר את חמתו. צילמתי את הכלים, ואת האומן בזוויות שונות. נזהר לבל אצלם את היצירה בטעות, שלא יהיה סופי כסופם, חס וחלילה.
עברתי בין היצירות המדהימות. פסלים אדירי ממדים. כל-כך גדולים, שכדי להעריך, את מלוא יופיים, היה עליך להתרחק, מרחק רב מהם, וכדי לחוש בעצמתם, ולהבין את גודלם, היה צורך להתקרב, ולראות שאיני מגיע, אף לחמישית מגובהם, ולרוב הרבה פחות מכך. כיצד הוא הצליח, להגיע לגובה שכזה, ואף לשמור על פרופורציות מדויקות? מדהים, ומעורר התפעלות, והערצה, כאילו יד אלוהים הייתה בדבר. ללא ספק אחד מפלאי-תבל.
"מדוע אייני יכול לצלם?”, ניסיתי בתחנונים, אולי ייעתר הפעם.
"כל היופי ביצירת הקרח, הוא היותה דינמית ובת חלוף. האתגר הוא להשלימה לפני שתימס. עבודה של חודשים, כנגד השעון ומזג האוויר. הנצחת ההישג והקפאתו הוויזואלית, תהרוג אותו. לא יהיה יותר כל עניין באומנות זו. לא יבואו אנשים כמוך, במסע של שבועות, על גבי מזחלות-כלבים, דרך ערבות-הקרח, רק כדי לחזות בפסלים, בליל הקוטב הנצחי. אנשים יסתפקו בסרט, או בתמונות. אף אחד לא ישלם על החוויה, ואני אגווע ברעב.”
“כלומר אתה בסך הכל יוצר כדי להתפרנס? אני צלם מפורסם! תמונה שלי תביא לך אלפי מבקרים, ותוכל לחיות ברווחה גדולה.” אמרתי באכזבה קלה, מהחומרנות שגילה.
הוא הביט לתוכי בעיין חודרת, חשבתי שראיתי, ארשת של תימהון, משהו הפשיר בפניו, כאילו ראה אותי בפעם הראשונה. “רק התמונה בדמיון מושלמת!"
כמה שלא אימצתי את הדמיון, לא הייתי מסוגל לראות יותר את פניה.
“אל תצלם אותי!”
“למה לא?” ניסיתי למחות.
“אני יוצאת נורא בתמונות. שלא תעז לצלם אותי!”
“את יפהפייה! הדבר הנפלא ביותר, שראיתי בימיי חיי! כדאי לך, תראי איזה יופי של תמונה, אני אעשה ממך. אני צלם מקצועי, התמונות שלי יוצאות, אפילו יותר יפות מהמציאות, למרות שבמקרה שלך, זה באמת יהיה קשה. בכל מקרה, גם אם לא תאהבי את התמונות עכשיו, לבטח תאהבי אותן בעוד עשר שנים. הזמן עושה את שלו, אין מה לעשות, את יודעת.” אמרתי, משוכנע שהצלחתי לשכנע בהגיון שבדברי, הרמתי את המצלמה, והתחלתי לכוון את העדשה. היא זינקה לעברי, חטפה את המצלמה היקרה מידיי, והשליכה אותה הרחק, הרחק, לתוך השלג הרך. “מה את עושה!” ניסיתי למחות, אך שפתיה, כבר כיסו את שפתיי, והותירו אותי חסר נשימה. “רק התמונה בדמיון שווה צילום" לחשה באוזני, ואחר-כך נשכה אותה. “נראה אם תשיג אותי!” התגרתה בי, ופנתה להחליק במהירות, במורד הנחל הקפוא. הוצאתי את המצלמה היקרה, מתוך השלג, ותליתי אותה על כתפי, מביט בהערצה, בדמותה העדינה, זורמת על הקרח, בתנועה מושלמת, לא יקשה עלי להדביק אותה, הרהרתי, והחלתי בהחלקה, מטורפת, בעקבותיה. השמש הכתה, ללא רחם. למרות הקרח, והשלג סביב, הזיעה החלה לזרום, במפלי-מים, שוצפים במורדות גופי. הנחל הנחשי התפתל, והתפתל, עד שלבסוף פער את לועו הקפוא, לתוך אגם-זכוכית, רחב ידיים, חלק כמראה אינסופית, המחזירה את השמש הלוהטת, בעצמה כפולה ומכופלת. במרכז האגם ראיתי את דמותה, מסוחררת בריקוד מטורף. צחוקה התנגן, כצלילי פעמוני-כסף, ברוח הקלילה. היא פשטה, אט, אט, את בגדיה, בתנועות מחול ארוטי, מסחרר. קרני השמש לטפו את גופה, והשתברו בקרח, בשלל גווני-הקשת.
הקרח הדק השמיע חריקות אזהרה. “תיזהרי!” הקרח עומד להישבר! בואי לכאן!” קראתי לעברה.
“תפסיק להיות כזה פחדן מרובע! חייה את החיים במלואם, אתה מת בעודך בחיים, אתה קפוא, כל הזמן מנסה להקפיא את הזמן, עם המצלמה היקרה שלך, חיים על קרח עבה אינם חיים! טעם החיים נמצא רק על הקצה! רק בסוף, בצל הסכנה, על סף המוות. מוטב למות, מאשר לפחוד מהמוות, ולהיזהר כל הזמן, מאשר לפחד לחיות, למות בעודך בחיים, לקפוא. אתה כל הזמן על הקרח העבה, מקפיא את הזמן עם המצלמה הקפואה שלך. אתה קפוא! אתה כבר כמעט מת. פוחלץ. בוא תצטרף אלי, תחיה קצת לשם שינוי, תפשיר, תשתחרר, תתמסר לרגע, תאהב את הזמני, תאהב אותי,” היא המשיכה לחולל בטירוף ולהסיר את בגדיה. מעבירה את ידיה על גופה המושלם. הרגשתי את כל גופי מתעורר, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, הייתי חייב להנציח את הרגע.
“הכסף הוא בסך הכל אמצעי, כדי שאוכל ליצור, שאוכל למלא את יעודי לעולם. הקפאת היצירה בתמונה, פוגעת במהותה. התכלית ביצירת הקרח, הוא עצם היותה זמנית. זמנית עד כאב, זה האתגר וזו המהות כולה. אם תילקח הזמניות מהיצירה, יאבד טעמה, מוטב כבר ליצור מפלסטיק, או זכוכית. להביט בתמונה של יצירת שלג זה כמו להביט בפוחלץ. זה גרוטסקי, חסר דמיון, חסר נשמה. יוצרים, שכל מטרתם להשיג חיי נצח, או שיזכרו אותם לאחר מותם, מאבדים את האמת שביצירה. הם עלובים, כמעט כמו אלו, שיוצרים למטרת רווח, או פרסום.”
“ומהי האמת שביצירה?” שאלתי מצפה לגילוי מרעיש.
ארשת ההפתעה כבתה בפניו, ונעלמה כלא הייתה. כאילו כבר ראה אותי מאות-אלפי פעמים, ואין לו כל עניין, לפגוש אותי שוב. כאילו הוא מדבר אל גוש קרח אטום, וחסר כל הבנה. “אתה יכול להסתובב בין היצירות כרצונך, רק שים לב לצ'ינוק המתקרב, גם הלילה הנצחי, כבר עומד לקראת סופו. ההתחממות, אמנם תביא את היצירות לידיי הגשמה, אך היא גם תמס את דרכי הקרח, שהביאו אותך לכאן, ואתה עלול להיתקע כאן, עד החורף הבא, אין לי מספיק אספקה, לקיים יצור נוסף, ראה הוזהרת! זכור לא לצלם!” את האיום האחרון השלים בנפנוף הדקר שבידו לעבר דמות קרח מבהיקה כשיש איטלקי.
נעלב מהיחס אליי בכלל, וליצירתי בפרט, פניתי לבחון מספר יצירות. לכד את תשומת לבי, עץ קרח, שהיה מגולף לפירטי-פרטים. ינשוף-שלג נח בין ענפיו. המום מהמראה הקסום, שפשפתי את פניי כחולם. בהסוס, פניתי אליו, ושאלתי, "באיזה מכשיר השתמשת, לגילוף העדין, של העלים הללו?” הוא הביט עליי לרגע, ללא הבעה על קרחון פניו, ואז פרץ בצחוק מתגלגל, חושף כמה שיניים צהבהבות, שעוד שרדו על לסתו התחתונה. הצחוק הפך לשיעול צרוד, הוא התפתל תחת ערמת הבדים, והפרוות שלעורו, וכבר חששתי לבריאותו. התקרבתי לעברו, אבל הוא רק הרים את ידו לסמן לי לעצור, ותוך כדיי שעול, הוציא מקטרן משן, מגולפת בצורת אסקימואי, החותר בסירת-קנו. הוא פיטם את מקטרתו, והעלה בה אש. ינק מהמקטרת עמוקות, ושיעולו נרגע, אט, אט. אחר-כך, התיישב תחתיו, הזמין אותי לשבת לצידו, ואז פתח ואמר, “העץ הזה, הוא יצירתו, של היוצר הגדול מכולם. אין אדם חי' המסוגל אפילו להתקרב, להבנת יצירתו.” בכך סימן לי שהשיחה נסתיימה.
עליתי למזחלת הכלבים, הם משכו אותי אחריהם בדהרה צוהלת. אוויר הקוטב חתך בבשרי כסכין קצבים מושחזת היטב. אורות-הקוטב ריצדו על גבי הגבעות, וצבעו את העולם, בשלל גוונים פסיכודאלי. הפסלים הנפלאים נראו היטב, על רקע השמיים הבהירים. נדהמתי מכמות הפסלים, שכמו כיסו את כל מרחבי הקוטב לאינסוף. קרבתי לעבר זוג גיטרות-שלג ענקיות, בעצם היו אלה צ'לו וקונטרה-באס, מנגנים איש ברעהו, או, רעתו. הנשיות הארוטית, בה עוצב הצ'לו הייתה מדהימה. ממש כאילו ניצבה שם אישה חטובה בשר ודם, ולא גוש שלג קפוא.
המשכתי עם המזחלת במשטח הפסלים האין-סופי. לא היה כל סיכוי, שאספיק לראות כולם, בזמן המועט שהוקצב לי, אך החלטתי, לראות כמה שיותר, ויהי-מה. ראיתי את רוח הצ'ינוק,טורפת השלג, מעלה הבל עשן, מתנחשל לאורך האופק, יוצרת קשת בשלל צבעים, כמו חופת כלולות נשגבת. דמדומי-השחר, החלו להווריד, את הרקיע הקוטבי.
הרצתי את הכלבים, בטירוף מסחרר, מתעלם מצריבת הקור הנורא, וממדקרות הקרח, הנוגסות בפניי, אברי התקשו, כגושי שיש, ואט, אט, חדלתי לחוש את הכאב.
הפסלים המדהימים, היו מנושאים שונים ומשונים. מנושאים יומיומיים, כמו כוס-קפה, פנקייק עם סירופ, כדורגל, טלפון, ונעליים, דרך כלי-נגינה, ונושאים מתחומי אומנות שונים, ועד לנושאי אדריכלות מגוונים, כל מיניי בניינים מפורסמים, וכמובן, כל חיות הקוטב למיניהן, זאבים, שועלים, דובים, כלבי-ים, ויונקים-ימיים אחרים.
היו גם פסלים אבסטרקטיים מדהימים ביופיים, הייתה שם מדוזה מפלצתית בגודל של בית, שרגליה נראו כמו המוניי אדם, מפותלים זה בזה, כעיסת אדם חייה. בתוך הקרח השקוף היו כלואות דמויות משלג אטום. נעצתי בה את מבטי ארוכות, מהופנט מהאופן בו הקרח הקפוא, קם לתחייה. שמתי לב, שכמעט ולא היו פסלים, של בני-אדם. המעט שהיה, היה כדי לשרת את נושא היצירה, ולא בתור הנושא המרכזי. האנשים דמו יותר לגוש סכמטי ללא תווים ניתנים לזיהוי. ללא שמחה או עצב. ארשת קפואה ואדישה. כנראה שזה ההבדל, בין פסלי שיש, לבין פסלי קרח, הרהרתי לעצמי, בשביל דבר כל-כך זמני, לא ניתן להשקיע את הזמן הדרוש להגיע, ליצירת-מופת אמתית, המביעה רגשות ועומק ממשי.
בעודי מהרהר לעצמי, במהות היצירות, ומנסה להבינן, ולחקוק אותן בדמיוני, כדיי שאוכל לשחזר אותן, לאחר מכן, והנה אני מבחין, בדמותה מחוללת. שפשפתי את עיניי כחולם, אך לא היה ספק בדבר. היא עמדה שם במלא הדרה, חצובה בקרח לפירטי-פרטים. בגדיה, ושערה המתבדר ברוח, שפתיה מלאות הרוך, ועיניה המהפנטות. הבטתי בה מסרב לקלוט, מסרב להאמין.
משב רוח חם, ומלטף, נגע בפניי הקפואים, והפשיר את לבי בחומו. התקרבתי אליה. החום גבר והלך, גאות של אושר, הציפה את גופי בגליה, וכיסתה את כל אבריי. קרן שמש פלאית, הפציעה את חשכת הקוטב הנצחית, והאירה את דמותה, בשלל גוונים. ראיתי כיצד החום מתחיל להפשיר את הקרח, ודמותה המושלמת, כמו ניעורה לחיים, בתאורה המסתורית. היא החלה להפשיר מקיפאונה ולחולל מול עיניי. דימיתי לשמוע את צחוקה, המתנגן ברוח החמימה. התקרבתי לעברה, כדי להיטיב לראות, אך היא החלה להימוג. החום החל לנגוס בדמותה המושלמת, עוד רגע, ותאבד שוב לנצח. קרני-החמה השתברו דרך פניה, המושלמים, שכל כך התאמצתי לזכור בדמיוני. לא יכולתי להניח לדמותה לגווע, ולחמוק ממני בשנית.
ינשוף-השלג נח בין זרועותיי.
© כל הזכויות שמורות
