העייפות הורגת אותי – חשבתי, בעודי נכנס אל תוך מעטה שמיכת הפוך הנעימה,
בתוך המסגרת הבטוחה של החדר, מביט בשעון – 23:41. יש מחר לימודים.
מוכרח ללכת לישון, כבר מאוחר. אחרת לא אתעורר בזמן. אני עוצם את עיניי.
חושך. מעניין אם כשאשאר כך בחשיכה קצת זמן, חושיי יתערפלו ואתעלף,
כדרכה של שינה. כדורי השינה שלקחתי מוכרחים לעזור באיזשהו שלב. אתעורר
למחרת ב-5:50, אזכור את פרטי חלומי, אתארגן צי'ק-צ'אק, אוכל שני צנימים
מרוחים בחמאה, ואסע להתמודד עם הפקקים בדרך לעוד יום שיגרתי בלימודים.
מעניין. עוד אני חושב על כך, וצפו בראשי מאורעות היום שעבר. הספקתי הרבה
היום. ערכתי תרגיל בסאונד, והגשתי את הסרט האקספרימנטאלי שלי למרצה.
כמובן, הוא לא אהב אותו. אבל הגיע תלמיד אחר להגיד לי שהוא היה דווקא
נחמד. זה מחמם את הלב. די! לא לחשוב יותר על כלום! צריך לישון! אולי אם
אספור כבשים, זה יעזור להסיח את הדעת.
דמיינתי אחו ירקרק הבוהק בקרני השמש החמה. כבש ראשון, קצת שמנמן,
התקרב בעצלתיים לכיוון הגדר שעמדה שם במרכז. "קדימה! קפוץ!", קראתי לו.
"אם לא תקפוץ, אני בחיים לא אירדם". הכבש הזדחל לאיטו, ונעמד ליד הגדר.
הוא החל לרחרח אותה, ואז בזהירות, הוציא את לשונו הסגולה וליקק את העץ
שממנו הייתה עשויה הגדר. "כנראה שלא אצליח להירדם הלילה. אתה לא עומד
להזיז את עצמך בקרוב, הא?" שאלתי ברטוריקה הידועה מראש, אך משהו
משונה החל להתרחש. הרוק של הכבש החל לבעבע, כאילו הרתיחו את המים
בקומקום. הבועות ממש בערו בחום עז, והחלו להתפוצץ. מאחורי עץ קרוב
בכשני מטר למקום היותי, הגיח נער מתבגר. "מה כל הרעש? אני מנסה לישון",
הוא אמר.
"אתה מנסה לישון?" השבתי כלא מאמין. "אם הכבש לא יקפוץ מעל הגדר, אני
אירדם בשיעור מחר!".
הכבש, לעומת זאת, הביט ברוק המבעבע בסקרנות, מתעלם מהויכוח שהחל
להתרחש מאחוריו. כעת שמתי לב שבמקום שבו בעבע הרוק של הכבש, נוצר
חור. כמו המיס הרוק את העץ. התמיסה החלה לזלוג מטה, ממיסה כל חלק שנגע
בה. הכבש התרחק לאחור צעד אחד, כאות לזהירות, אך סקרנותו לא פגה. "מה
לכל הרוחו-", התחלתי להגיד, כשהתמיסה הבוערת נגעה בדשא אשר החל
להתלקח. לפתע, כמו שלולית מים המתפשטת על גבי הרצפה, או אולי כמו
שלולית דם המציפה כל חלקת אדמה נטושה, כך שרפה היא את הדשא, ויצרה
מכתש במרכז האחו, השמש החלה לשקוע במהירות, עננים אדומים מבשרי
רעות הציפו את השמיים. הבטתי במכתש הנוזלי ולפתע זרוע תמנונית עצומה
פרצה מתוכו אל השמיים לנגד צווחותיו של עורב מפלצתי והיא ירדה להנחתה
אל עבר הכבש המבוהל, תפסה אותו כמו לולאת חנק קטלנית, וחזרה במהירות
אל המקום ממנו באה יחד עם היצור האומלל. האדמה החלה לרעוד, והנער רץ
במהירות והחל לטפס על העץ הקרוב, בעודי נופל לאחור על כפות ידיי ועל
ישבני הדואב. לא הספקתי לנשום נכון וכבר המכתש החל לגדול, מתקרב לעברי,
בולע כל חלקת עפר ודשא שהיו פעם כל-כך קסומים וכעת רק התלכלכו בנוזל
הארגמני. דברים החלו לנוע בתוך הנוזל. מיני זרועות וקצוות של ראשים וגופים
צפו ועלו בו. כמו היה גוש אורגני חי ונושם שתבע בעלות על כל הקיום האנושי
והטבעי שעל פני העולם הזה. "מה נעשה?" שמעתי צעקה, כנראה של הנער זב
החוטם, אך לא הקשבתי לו; כל שפעם בתוכי היה האינסטינקט להתרחק משם
לכל אלפי העזאזלים הקיימים, לברוח כל עוד נפשי בוערת בי ולהותיר חותם
אבק מאחוריי. ניסיתי להתרומם, אך ללא הועיל, אצבעותיי נדבקו לדשא,
שעכשיו הזכיר תחושה של ריר חומצתי דביק, או אולי יותר כמו טבק לעיסה
משומש. "עזור לי!" קראתי אל הנער, או אולי לכל מי שיתכן ונמצא שם - כל
יצור חי שמסוגל לשמוע אותי. האדמה פערה את פיה, וכעת נראתה כמו פה
אנושי עם שפתיים ושיניים חדות שמסוגלות לבלוע את כל העולה על רוחה.
קרעתי את אצבעותיי מן הדביקות התמיסתית שתפסה בהם, והרגשתי את הדם
זורם מהחרכים. התחלתי לרוץ, מוותר על נעליי שנתקעו בתמיסה. כמו במקצב
של פעימות תוך-פנימיות, כדפיקות לב חדות ונואשות, האדמה מאחוריי החלה
להתפורר בעודי בורח מפני הגורל המסתמן ובא, בום בום, עץ נפל אל עבר
העיסה הגועלית ואני עוקף אסם שכמו תחת סופת טורנדו נמחה לחלוטין אל תוך
הוורטקס הקטלני שהיווה המוות המתעתד להגיע, לתופסני ללא רחם. בום בום,
בום בום, שמעתי את המקצב המטורף שאולי היווה את דפיקות הלב שפעם בחזי
ובער לפרוץ החוצה. הנער נמוג ממני, כל העולם איבד מן החיות והצבע שכה
סימלו אותו, השמש נמוגה מן האופק ובשמי הדם והחורבן ראיתי מפלצות
מעופפות, כנפי עטלף עצומות המאיימות לבלוע את תמצית הפרשנות הכפייתית
שסיגלתי לחיי. בום בום, טראח, פרה נשאבה פנימה ונאכלה בעודה בחיים על-ידי
היצורים הגרוטסקים שהכילו את עיסת המוות. היה מיותר לטפס על עץ כמו
הנער. גם הוא, ודאי, אבוד בתכלית הקיום. המשכתי לרוץ.
כל עוד נפשי בי, אני מוכרח להינצל ממלתעות התיעוב!
באופק ראיתי את סוף היקום, לא עוד עצים ושיחים ופרחים ובתים, לא עוד תקווה
ואפשרויות מילוט. התחלתי להאט את הקצב ולבלום את התקדמותי, אך מעדתי
וכמעט ונפלתי על פניי. איבדתי שליטה בעצמי שוב. מאחוריי - העיסה המציפה
כל אפשרות לחיות ולהתקיים, ממולי - תהום עצומה אל עבר הלא נודע. לא
הצלחתי למנוע את התדרדרותי, וברגע התרסקותי מטה, בעודי מרחף באוויר
התודעה, הזרוע התמנונית העצומה מנסה לתפוס אותי – מפספסת רק בקצת -
אך יכולתי לחוש את המגע החותך, השוצף, הבולע, החורך על עורי, כמו עצר
הזמן מלכת. ובעודי מתרסק מטה; אפלת האבדון רק התקרבה יותר ויותר, עד
לתכלית סוף קיומי האבוד.
