חשיכה מוחלטת. לא ידעתי אם עיניי היו פתוחות או סגורות. כנראה סגורות. פחדתי לפקוח אותן. שמעתי קול בערה מסביבי. ידעתי שאני לא בבית. לא במיטתי הנעימה. הרגשתי חום עז. לא כמו תחושת הקרירות העדינה של להיכנס לתוך מעטה שמיכת הפוך, להיעטף מכל כיוון בבד סינתטי מלא וחונק לשובע. להרגיש את הצינה שמלווה אל החורף, ולחכך את רגליי זו בזו כנגד הבד כמו שמחככים זוג אבנים כדי ליצור אש. לא ולא. כאן לא היה צורך להבעיר אש. האש בערה כמכוח האנרציה. היה זה מטבעה לבעור. הרגשתי את האדמה החמה תחת רגליי, את האבנים הפוצעות את כפות רגליי, חורכות את עורי מבעד לחורי הגרביים, מותירות חותם אדמומי וכואב. ברכיי דיממו מן הנפילה העלומה. ריח של גופרית חדר לסינוסים שבי. הוא היה כה חזק שגרם לדמעות בעיניי ואילצם להיפתח. אור בוהק סינוור את חלונות קיומי המאובקים בנוזל. הרמתי את ידיי כדי למנוע מן הקרינה החזקה לעוור אותי לחלוטין. לקח לי כמה רגעים להתרגל, כשאישוניי הצטמצמו. מעט ידעתי באותה העת שאישוניי יישארו במצב הזה עוד זמן רב. המראה שנחשף לנגד עיניי היה נורא ואיום. בסיוטיי המפורטים ביותר לא דמיינתי שאשהה במקום שכזה. שכבתי מקופל על אי קטן ומסביבי בערו להבות מרושעות. מכל כיוון אפשרי - הן הקיפו אותי ללא רחם. רחוק מעליי, נכחה תקרת אבן מסולעת. מעבר לאש, מימיני ומשמאלי, שכנו סדרה של פסלי מפלצות מעוותות שהדמיון הפרוע ביותר לא יכול היה להעלות מן האוב. אחד הפסלים, יצור בעל צבתות, רגלי עז, חזה שעיר ומגובנן, שני ראשים עם קרניים ולסת של סוס עם שיניים כלהבי תער משונן. הפסל שלצידו, יצור מכונף בעל עור קשקשים, גב כשל ארמדילו בעל זנב שרירי מוארך המתפצל בקצהו עם שני להבים כשל כידונים חדים, על ראשו, קסדה ממתכת ועיניו האפלות בערו בלהבות. כך היו שלל הפסלים, מעוותים ומטרידים, אחד יותר ממשנהו. לצד רגלי הייתה מוטלת גופת יצור כלשהו. חלקי בשרו כבר היו אכולים למחצה ומן הפצעים המרובים שבגופו – בלטו עצמותיו. לפתע הידהדה צווחה נוראה ברחבי המתחם, פוגעת בקירות המסולעים ומציפה כל אזור ואזור כאבן המקפצת למרחק על גבי המים. העניין הרתיע אותי, והחלתי לפנות לכל כיוון ממנו פרצה הצווחה בנבכי האקוסטיקה המפלצתית. ואז זה נשמע שוב. "הצילו!" קראתי. "יש שם מישהו?". זה היה צעד מוטעה, חשבתי. ואני, כסטודנט לקולנוע שראה לא סרט אימה אחד בחייו הנלוזים, אמור לדעת זאת טוב יותר מכל הדיוט. מבעד לאש פרצה הזרוע התמנונית העצומה, והטיחה את עצמה במקום בו הייתי אני אלמלא התגלגלתי הצידה כמתוך אינסטינקט.
מבוהל, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה היה או לזנק אל עבר תהומות האש, או להיתפס ולהיאכל על-ידי המפלצת שנגזרתה ניסתה לא מכבר לרטש אותי לגזרים. בבהלתי, רגלי פגעה בשלד שהוטל לצידי, ודאי קורבן ישן ואפוף זיכרונות של המפלצות השוכנות במקום המקולל בו שכנתי כעת אני. הרעש היה נורא והידהד ברחבי המתחם, אך זה לא מנע מן הזרוע לזהות את מקור הקול ולזנק אל עבר הגופה המרוטשת, להתלפף סביבה, ולגרור אותה אל מחוזות האבדון והתועבה הלוהטת. שמעתי את קול הקרקוש של הגופה המטלטלת ונפגעת מהסלעים עד לנפילתה הקריטית בתחתית התהום. ואז שמעתי קולות גריסה ולעיסה מחרידים שגרמו לי להקיא עם קולות לוואי. שיט, לא שוב. הזרוע עלתה מעלה ונחתה על צווארי וכעת יכולתי להיווכח שבקצתה היה קרס חד. למזלי, הוא היה גדול מכדי לשסף את צווארי, ולכן הזרוע רק ננעלה סביב צווארי והקרס כבל אותי אל האדמה. ואז התחלתי להימשך אט אט, לכיוון התהום. הלהבות רשפו וידעתי שאצלה בעודי בחיים עוד לפני שאאכל בידי היצור האיום. "הצילו!" צרחתי. עמוק בתוכי ידעתי שזה הסוף שלי, שאין כאן אף אחד, וגורלי למות בצורה מורבידית ביותר. אך אז שמעתי רעש קל והזרוע פסקה מפעולת הגרירה.
"קדימה, גרטל. קדימה".
"אבל הנס-"
"בלי הנס, תני לי עוד אחת. נו. אין זמן!"
הרגשתי מכה קלה בראשי.
"פגעת בבחור גרטל, זה לא טוב. את צריכה לכוון על המפלצת. קדימה גרט".
"תעזרו לי!" צעקתי שוב. מרגיש את הזרוע מתלפפת סביבי; הקרס חותכת את צווארי. "מהר!".
"אל תדאג בחורי הצעיר. לוקח לגרטל קצת זמן להתרגל, אבל היא קלעית דיי מוצלחת, אתה תראה".
"אין לי זמן לראות או לשמוע!" צעקתי עליהם. הייתי בפאניקה. כמובן שאהיה בפאניקה, חיי תלויים בהצלתם המיידית! לא יכולתי להביט בהם כי הייתי מוצמד לאדמה החמה ועדיין נגררתי לכיוון הלהבות. "עוד רגע ויעכלו אותי בעודי בחיים", אמרתי. "אתם חייבים לעזור לי!".
"הנה, קחי את זאת, היא גדולה יותר", שמעתי את האדם המכונה הנס אומר לבחורה המכונה גרטל.
"אבל מה אם אני אפגע-", התחילה לומר.
"את לא, את תפגעי בדיוק איפה שצריך. קדימה. חייו של הנער תלויים בכך".
"הנה זה בא...", יכולתי לשמוע אותה אומרת, כמעט לעצמה ועצמתי את עיניי.
זה הסוף שלי.שמעתי בום וצווחה הידהדה ברחבי המתחם. הרגשתי תנועה על גופי, הוא התהפך ונמשך לכיוון כלשהו, כנראה ללהבות. הם נכשלו. עכשיו אני עומד להיקרע לגזרים ושאריותי ישמשו כמאכל למפלצת.
שמעתי עוד קולות של פיצפוצי אבנים, ואז את גרטל צועקת.
"תזהרי!" קרא לעברה הנס.
גופי חדל מלנוע. נגעתי בגופי, ופקחתי את עיניי בכדי לגלות שדבר לא אוחז בו. הסתובבתי מהר לאחור. במרחק של חמישה מטרים, מעבר לתהום וללהבות השוצפות אותו במקצבן הספזמתי, ראיתי גבר ואישה. בשלהי שנות השלושים לחייו, הנס, ישב על כיסא גלגלים חלוד. לצידו, גרטל, מגרדת את שנות העשרים, נערה יפהפייה שחורת שיער ועיניים, השתמשה במקל כדי להכות את הזרוע התמנונית שהחלה לתקוף אותם. הרמתי את האבן הגדולה שגרטל השתמשה כדי להצילני והתקרבתי אל קצה האי, לוקח כמה סנטימטרים של זהירות מחומן העז של הלהבות. "תתרחקו לאחור", קראתי לעברם. "אבל אל תדאגו, גם אני זורק דיי מוצלח, לא פחות מגרטל". הם צייתו למילותיי ומיד השלכתי את האבן. הזרוע התמנונית הפעם הייתה מוכנה ובתנועת אינסטינקט, ניפצה את האבן ללא כל קושי - בעודה באוויר.
"הפסל!" צעק הנס לגרטל. "תשתמשי בו עכשיו כנגדה". יכולתי לראות שהוא מצביע על אחד מסדרת הפסלים שעמדו לידם, קרוב לתהום. התחלתי לאסוף אבנים קטנות שמצאתי לרגליי והשלכתי אותם, בזו אחר זו על הזרוע, מסיח את דעתה, בעוד גרטל החלה לדחוף את הפסל הכבד אל עבר הקצה.
"רק עוד קצת, בחורי הצעיר. רק עוד קצת. קדימה גרטל, קדימה!". אך כעת הזרוע התמנונית התרגזה עליי והחלה להתקרב לכיווני. הבטתי בעצבנות לעבר גרטל, לא מבין למה זה לוקח לה כל-כך הרבה זמן. בתנועה מהירה, הזרוע התמנונית תפסה וחנקה את צווארי, הקרס חותך את כתפי וצד צווארי. ובדיוק שהחלה למשוך אותי שוב אל עבר הבור, הפילה גרטל את פסל האבן על גבי הזרוע הארוכה וזאת נמשכה ממני בצווחה מקפיאת דם, חובטת אותי על הקרקע ונגוזה מן העין, מותירה קול מחריד מהדהד ברחבי המתחם המסולע. הקרס שלה נותרה על הקרקע, מלווה בשאריות בשר מדמם. עדיין הייתי בלחץ רב. סופר את הרגעים עד שהזרוע תשוב, אמרתי – "איך אני עובר אל הצד השני? איך אני מגיע אליכם?". הלהבות סימאו את עיניי והזעתי מאוד.
"אני חושב שראיתי לוחית עץ לא רחוק מכאן", אמר הנס. "זוכרת אותה, גרטל?"
"מה זה – לא רחוק מכאן – הנס?" שאלתי. "לא רחוק – מרחק של שעה, או כמה דקות?".
"כמה דקות, נערי. המקום הארור מכוסה בפסולת לא שימושית", השיב. "אשאר איתך כאן בשעה שגרטל תלך להביא את הלוחית. קדימה גרט, אנחנו לא הולכים לשום מקום".
"בסדר הנס," היא השיבה בקול חלוש ותוך רגע נעלמה מעבר למנהרה ממנה באו שניהם.
"אז הנס, יש לך מושג מה זה המקום הזה?" שאלתי ברוב חשיבות.
"אני לא יודע יותר ממה שאתה יודע", השיב. "אנחנו כאן כבר כמה ימים וזה כאילו שרק הגענו".
"כמה ימים?" שאלתי בתדהמה. "איך אפשר לשרוד כאן כמה ימים?"
"במאמץ רב, נערי. במאמץ רב", אמר וגירד בפדחתו המקריחה. "לא משנה כמה אנחנו מסתובבים כאן וחוקרים את המקום, זה נראה שלעולם לא נמצא את היציאה החוצה. המקום הינו מבוך ארור ומחורבן".
"מאיפה השגת את הכיסא?" שאלתי והבטתי בכיסא הגלגלים החלוד עליו ישב.
"הו," השיב. "מעולם האמצע, התעוררנו לראשונה ממש ליד, בין העולם הזה לעולם ההוא. אבל השער נחסם, ככל שידוע לי. שם מצאנו את כיסא הגלגלים ומילאנו מים בין הסורגים של העולם השני – הו, הנה גרטל חזרה".
"היי," אמרה גרטל בנשימה כבדה. "מיהרתי ככל שיכולתי. זה יספיק?". גרטל אחזה שני לוחות עץ באורך מטר ורבע כל אחד.
"צריך לחבר אותם", אמרתי. "המעבר ביני לבין הקצה הוא לפחות שני מטר".
"תביאי את הקרס של הזרוע המחורבנת", אמר הנס. "ותדפקי אותה עם אבן לשתי הלוחות".
אחרי שעשתה זאת, הם השליכו את הלוח הארוך אל עבר הצד השני ואני ייצבתי אותו על הקרקע. זה היה רופף מאוד, אבל אולי אם ארוץ...
"קדימה," אמר הנס. "הלהבות יחרכו את הלוח הארור לפני שתספיק לעבור לצד השני. חייבים להזדרז". הוא צדק. הלהבות החלו לפרוץ והלוח החל להתלקח. עוד רגע מיותר וזה יהיה כמו לרוץ יחף על גחלים לוהטות, שלא לדבר אם יישארו בכלל גחלים לרוץ עליהן. לקחתי את החצי דקה הבאה כדי לחשב את מקצב פריצת להבות האש. אחת כל חמש שניות, ולפעמים עוד אחת כל שלוש. "אוקיי, אני מוכן!" הכרזתי להם. "אנחנו לא הולכים לשום מקום," אמר הנס שוב. "בהצלחה". אזדקק לכך, חשבתי.
1, 2, ,3, 4, 5, הלהבה פרצה – התחלתי לרוץ. הלוח החל לחרוק, עברתי רבע מטר, הגעתי למרכז, התחלתי לשקוע, "קדימה, קדימה, קדימה", אל תביט למטה. הבטתי. ראיתי את הלהבה מתקדמת לעברי מבעד לדפנות המעמקים בקול חנוק של צווחה. עברתי עוד חצי מטר, קדימה. בום בום. דפיקות הלב הסוערות שלי החליטו להתערב. בום בום. הלהבה פרצה כעת מבעד ללוח שמאחוריי, מתקרבת לעבר גבי, מטיחה את עצמה בי כשקפצתי אל עבר האדמה המסולעת, אל עבר הנס וגרטל. "תכבו אותי מהאש! תכבו אותי!" – זעקתי כשגרטל זינקה עליי וטפחה על המקומות הבוערים. ניצלתי.
