גרטל כבר אינה נראית אנושית בעיני. ככל שהזמן עובר, היא נראית יותר כמו
חיה מטורפת ומעוותת מאשר הנערה המדהימה שהכרתי אז; פניה כבר איבדו
מיופיהם הטהור והמזוכך והפכו לפניי התועבה. הבעת רוע ניסכת על שפתייה
כשהיא מחייכת ועינייה רושפות להבות כחלחלות המקפיאות כל חלק שפוי בתוכי
שעוד נותר. עיינתי רבות בספרי הכישוף שנותרו בספרייה הענקית של משפחתי
לדורות באחוזה שלנו בכדי למצוא פתרון להשתלשלות אירועים נתעבת זו אך
ללא הצלחה ניכרת. אני הנצר האחרון של משפחתי וכבר שוכב על ערש דווי.
הדמות העיקרית היחידה שבה אני יכול להתבונן היא גרטל, אבל היא אינה
במיטבה עוד כלל.
זה קרה אז, באמצע הלילה כששמעתי צרחות משונות ממקום עמוק בבית - אך
באותם רגעים הייתי משוכנע כי הצרחות נשמעות מבחוץ. השעה הייתה שלוש
בלילה; גרטל לא שכבה לצידי. ברכיי כאבו באותם לילות רדופי שינה כך
שהחלטתי לוותר על מקל ההליכה ולהתיישב ישר על כיסא הגלגלים. כך אוכל
לבדוק את העניין מהר יותר, חשבתי, במקום לצלוע לשם באיטיות ולהתמוטט
מתשישות על לוחיות הפרקט שהרכיבו את הרצפה. בעודי מתגלגל במורד
המסדרון בתנועה נמהרת אך זהירה מספיק, נשמעה הצווחה שוב; הפעם היא
הייתה מחרידה ביותר, ונוכחתי לחוש שאגלי זיעה אופפים את מרבית פניי וגופי.
הגעתי למדרגות בפאתי הקומה הרביעית שבאחוזה העצומה, אך כיצד ארד?
להשתמש במעלית יקח יותר מדיי זמן כי היא מקולקלת ולכן יקח לרדת בה כחצי
שעה, ועד שאגיע - מי שזועק לעזרה כבר לא יזדקק לעזרה עוד. האם הייתה זו
קריאה לעזרה בכלל? ברעיון זה לא הייתי בטוח, אך לא נתתי לעניינים שוליים
שכאלו להטריד את ראשי העייף כעת. עליי להתרכז ולמצוא במהירות את מקור
הקול, לפני שיהיה מאוחר מדיי, במיוחד אם זו גרטל. החלטתי להמשיך להתגלגל
קדימה במסדרון לכיוון אגף המשרתים, אך מאחת הדלתות פרצה לפתע נערה
לבושה בפיג'מה אפורה ומרופטת - אחת המשרתות. היא צעקה ורצה במורד
המסדרון אל המדרגות, כמעט מפילה אותי בדרכה. "היי! חכי רגע!" קראתי
לעברה, אך היא המשיכה לרוץ, מפוחדת ממשהו לא ברור. החלטתי להיכנס
פנימה לחדרה ולבדוק האם אמצא שם קשר לצרחות המצמררות שהעירו אותי
משנתי. מקור אור כחלחל המהבהב לסירוגין אפף את החדר כענן ערפל המבשר
רעות. בעודי מתקדם עם הכיסא בזהירות, חושש שמשהו יקפוץ על פניי, ראיתי
את גופתה של אחת המשרתות, המבוגרת מבינהן. הגופה הייתה מושחתת מתווי
פנים ומסימנים אחרים המבהירים כי היא הייתה אדם בעברה. כותנת הלילה
שלה הייתה ספוגה בדם, בשר ושברי עצם. רק כף יד אחת, אשר הייתה קפוצה
ומקומטת ונותרה בשלמותה האנושית, אחזה בחוזקה בסדין המיטה והייתה
העדות היחידה לזיהוי שאכן הייתה זו המשרתת. במרכז המיטה היה חור גדול
שסימל את קריעתה לגזרים של התנומה ואת תחילת הלילות רדופי השינה.
המיטה הייתה מרוטשת לפיסות בד ואריג בחסדי הבור הענקי שהיה פעור
במרכזה, ודרכו, מהחור הכביכול אינסופי של תקרות העץ – קומה אחר קומה –
עברה קרן אור מרוכזת וספירלית בקוטר של כמטר. חלקי גופתה של המשרתת
היו מפוזרים באקראיות סביב קרן האור הכחולה שפגעה בבית בקו ישר ומדויק
ממקום כלשהו בשמיים או מעבר להם וחדרה דרכו כאילו היה מנייר. האם קרן
האור חרכה את הבית לכל אורכו? ואם כן, כיצד הוא עדיין עומד על תילו?
חשבתי באימה, אך לא מצאתי פתרון הגיוני. הרמתי את אחד מכיסאות העץ
הקטנים עם ידיי שנותרו חזקות, והשלכתי אותו על קרן האור המסתורית –
הכיסא התפרק לגורמים בקול יניקה מתכתי. הבטתי שוב על הגופה המרוטשת
ועל שברי הכיסא והחלטתי להתרחק ממקור הרשע הטהור הזה. משימתי כעת
הייתה חשובה יותר, למצוא את גרטל קודם ורק אחר-כך למצוא דרך להשמיד
את עמוד הקרח הלוהט שחדר לביתי. צרחה נוספת; הפעם זיהיתי אותה, זו
הייתה גרטל ללא ספק. הנעתי את גלגלי הכיסא במהירות, מתעלם מחלקי הגופה
המפוזרים בחדר, אפילו מטפס עליהם עם הכיסא, רק בכדי לצאת כבר מכאן.
לאן אלך? איך אגיע למטה? ועם המחשבות האלו הבזיק בראשי רעיון. התקדמתי
במהירות בהמשך המסדרון ופניתי ימינה בעיקול ואחר-כך שמאלה. ליד החדר
הראשון מימין הייתה מעלית השירות, בה הורידו והעלו המשרתים את הכביסה
ואת האוכל בין הקומות שבאחוזה הקודרת. המעלית הייתה קטנה וצפופה, אך
היא תספיק. בעודי פותח את הדלת הקטנה שהייתה כמטר מעל הרצפה, צמודה
לקיר, שמעתי רעש חזק ולא האמנתי למראה עיני – קרן האור הכחולה זזה
כמטוטלת עתיקה של שעון אורלוגין מצידה השמאלי ולימני, וחלפה ממש במורד
המסדרון, קורעת את רצפת העץ לחתיכות קטנות, יוצרת חור גדול אף יותר, כמו
שוחה עמוקה סביב הבונקרים במלחמת העולם השנייה, אך הבית נותר עומד.
הפנתי את מבטי חזרה אל עבר הדלת הפתוחה של מעלית השירות, הנחתי את
זרועותיי על ידיות הכיסא והרמתי את גופי התשוש ואת רגליי לתוך מעלית
השירות, כמו הכניסה לתוך מגלשה שיורדת עמוק למטה, אך הציפייה לא הייתה
דומה; במקום דשא לח תחת אור השמש המחמם, או מים חמימים בקצהה של
המגלשה, היה רק ריח הטחב והקור המצמרר של קירות המעלית. ובנוסף הייתה
הציפייה הנוראית למצוא את גרטל, מתה כמו המשרתת הזקנה וכל מה שהיה
בדרכה של קרן הקור המפלחת את אחוזתי המפוארת. עכשיו הייתי כולי בתוך
המעלית, רוגז על כך שכותונת הלילה שלי מזדהמת מהריח של הכביסה
המלוכלכת שעברה כאן במשך עשרות השנים, והתחלתי למשוך בחבל כלפי מטה
כדי שאוכל להגיע כמה שיותר מהר לקומות התחתונות. ברגע שמראה המסדרון
נמוג מעיני מצאתי את עצמי בחשיכה האינסופית. שמעתי צרחות דרך הקירות,
קולות צעדים חוזרים ונשנים והרבה הרס. המעלית הטלטלה בחשיכה כשמשהו
התרסק בקומה שמעל. כשהגעתי לקומה אחת מתחת עצרתי, הוצאתי את ראשי
מהמעלית וקראתי בקול: "ליזל! גאריסון! יש כאן מישהו?!". ממורד המסדרון
החל לרוץ אחד המשרתים, זו לא הייתה ליזל, אחראית על משק הבית, ואף לא
גאריסון, רב המשרתים, אלא משרת צעיר יותר שאת פניו לא זיהיתי. "אדוני, זה
אתה?", הוא קרא בתדהמה. "אני אעזור לך-" התחיל להגיד המשרת אך אז
חתכה את רצפת העץ קרן הקור הכחלחלה במורד המסדרון ופילחה את גופו
הצנום של המשרת לשניים, עצמותיו ובשרו נופלים לשני צדדיו באיבחה גועלית.
דם שטף את הרצפה, ואני הבטתי בתדהמה בקרן ממשיכה במסלולה ההרסני
כחיית טרף בזמן הציד. הקרן המשיכה עוד לעומק, לכן עליי להמשיך ולרדת כדי
לגלות את יעדה ומיקומה, חשבתי בעודי ממשיך למשוך בחבל, תוך כדי רעד קל,
ולהוריד את עצמי עוד ועוד לעומקה של האחוזה. קול שבירה עז נשמע מעליי
ובוהק כחול אפף את הכל. מצאתי את עצמי באוויר ללא כל תפיסה במציאות,
הקרקע נשמטה ממני הלאה ובאותם רגעים חשתי שהמוות כמעט בטוח.
"הנס", גרטל לחשה לי כמה שנים קודם לכן, לפני שכל ההתפתחות האימתנית
התרחשה. "אם אני אשתנה, אם תהיה לי עוד אפיזודה פסיכוטית והפעם אגמור
כקטטונית, אכנס לקומה ללא כל עתיד לחזור לשיגרה היומית, הנס, האם עדיין
תזכור אותי? האם עדיין תביט בי באותה הצורה כפי שאתה מביט בי עכשיו?
האם עדיין יישאר רסיס של זיכרון בתוכך ממני? עדיין תאהב אותי? לפחות
מעט?".
באותם רגעים חיבקתי אותה חזק, אך במחשבותיי התייחסתי לשאלה זו כשולית,
כעוד אחת מהפראנויות של גרטל, והיו הרבה כאלה במשך השנים. אני זוכר
שישבנו ביחד בכרכרה בדרך הביתה, קרן אור של שקיעה פילחה את האווירה
החשוכה והאפלולית שהקיפה אותנו, רועדים מחיכוך הגלגלים במרצפות
המשוננות בתחילה, מתעלמים מפרסות הסוסים המעצבות את צורתן על האדמה
הבוצית. גרטל השעינה את ראשה על כתפי לכמה רגעים וכבר חשתי את
שריריה נרפים, את נשימתה הופכת לרגועה ושלווה יותר. אני זוכר שהעברתי
אצבע מלטפת על לחיה ומתוך נמנומה עלה חיוך מתוק.
גרטל היקרה שלי, אני כל-כך מתגעגע.
מצאתי את עצמי שוכב בתוך גל של כאב הנובע מכל תנועה קלה שעשיתי. נוזל
רטוב אותו לא הצלחתי לזהות בחשיכה אך יכולתי לנחש את טיבו - נזל מכל
מקום סביבי, אפילו מתוכי. כמעט והתעלפתי מרמת הכאב והצמרמורת אך
צרחתה של גרטל רוממה את חושיי ובמישוש דרכי כעיוור יצאתי משברי
המעלית אל החלל החשוך של מרתף האחוזה. נזכרתי שבאזור המרתף
מאכסנים מספר כיסאי גלגלים חילופיים למקרה הצורך, אך כעת לא הצלחתי
למצוא אף אחד מהם בחשיכה. זחלתי קדימה, ממשש הנה והנה, וברקע שומע
את קול השאון שנדמה שהקיף אותי מכל כיוון. עליי להגיע מהר אל גרטל,
חשבתי בקדחתנות. אני זוכר את הרגעים האלה, הפחד המקפיא שאולי אאבד את
גרטל. אני זוכר את שביב התקווה שעלה בי כשהזזתי בייאוש את אחת מחביות
היין ומצאתי את הכיסא החילופי. איני יכול לשכוח את רגעי הטירוף בהם דהרתי
במורד המבוך הארוך שהיווה את מרתף היינות שלנו, מאתר בעיני מקור אור
כחול מסוים, ומדיי פעם צעקה או מלמול שהיה של גרטל ושל אנשים נוספים
שנשמעו כהד אימתני ומצמרר. כשהגעתי לחדר ההרוס, הבנתי שהכול אבוד.
גרטל עמדה במרכז החדר, מסביבה גופות על גבי גופות. ומתוך עיניה פרץ האור
הכחול המשמיד. לא היה ברור אם האור נובע ממנה או מגיע אליה ממקור
כלשהו בשמיים, אך בכל אופן, הם היו מאוחדים.
"גרטל!" קראתי לעברה. "מה .. מה קורה כאן?".
לפתע היא הרכינה את ראשה והביטה לעברי, מסיטה את קרן האור הכחולה
לכיווני. זינקתי מן הכיסא אל הרצפה שמשמאלי והבטתי הצידה – הכיסא כבר
לא היה שם. למעשה גם הקיר שמאחוריו וזה שמאחוריו נעלמו ללא היכר. מה
היה הדבר הדמוני הזה שהשתלט על גרטל?
לא יכולתי לשער באותם רגעים. אני זוכר שזחלתי לעברה, מטפס על הגופות
כאילו לא היו שם כלל, בעוד קרן האור מעיניה של גרטל משמידה את הבית
מעבר לעבר. קירות החלו להתמוטט בעודי מחליק מהמתים מעט, ומתלכלך
בדמם ובשאר נוזלי גופם, אך לא היה איכפת לי כלל מכך, תשומת ליבי התרכזה
בגרטל ובה בלבד. הייתי במרחק סנטימטרים ספורים כשהאור הכחול כבה
באותה פתאומיות שבה הופיע. גרטל נפלה על ברכיה, עשן עולה מעיניה היפות
בעודה מטלטלת במקומה וכעבור רגע שנראה כמעט נצחי, היא התמוטטה אל
זרועותיי.
גרטל כבר אינה נראית אנושית בעיני. ככל שהזמן עובר, היא נראית יותר כמו
חיה מטורפת ומעוותת מאשר הנערה המדהימה שהכרתי אז; פניה כבר איבדו
מיופיהם הטהור והמזוכך והפכו לפניי התועבה. הבעת רוע ניסכת על שפתיה
כשהיא מחייכת ועיניה רושפות להבות כחלחלות המקפיאות כל חלק שפוי בתוכי
שעוד נותר. אני שומע אותה בלילות מחוץ לבית, מעבר לחלון, עומדת על גבעה
רדופה שלפאתיה שוכן בית הקברות, ומייללת אל הירח. כשהיא חוזרת הביתה;
כפות ידיה, בגדיה ופיה מרוחים בדם. אני לא יכול לדמיין לעצמי היכן היא הייתה
ועם מי בילתה את הלילה, אך אני סבור שאינם אלה יצורי אנוש כלל. פרצופה
מתעוות לכדי חיוך מטורף בעודה מקפצת כחיית טרף על קצות אצבעותיה
בקלילות כמעט מטרידה. אני חושש מלהביט בה. עם כל יום שעובר וגופי
שנחלש, היא רק מתחזקת ונראית צעירה יותר. היה יום בו אחת המשרתות
נמצאה מתה בשלולית דם ולידה הייתה מונחת השרשרת שקניתי לגרטל ליום
נישואינו. מצבי מחמיר. איני יכול עוד להזיז את רגליי. ברכיי משותקות כבר
לגמרי ואיני חש בהם עוד כאב. פעם תפסתי את גרטל במרתף מתעללת בכמה
גופות אנושיות, מלקקת דם מאצבעותיה. מאז לא ירדתי לשם עוד. אך בכל
האימה האופפת את שאריות חיי האחרונות אני יודע כי עליי לעשות משהו. גרטל
באחריותי מאז יום נישואינו, חשבתי באותם רגעים כשהוצאתי מארוני את רובה
הצייד והכנסתי בתוכו כדורים. ביקשתי מאחת המשרתות להביא אותי אל מורד
הגבעה. היא הסתלקה מיד אחר-כך, מותירה אותי לבד בכיסא הגלגלים, נחוש
בדעתי ובהחלטתי. אני אומנם נכה וגופי זקן, אך עוד נותרה רוח בעצמותיי.
נעזרתי בחומת האבן כדי לטפס על הגבעה, מתפלל שכיסא הגלגלים לא ישבות
פתאום ויתדרדר חזרה לאחור, שולח אותי לאבדון עם מפרקת שבורה.
הגעתי לראש הגבעה הרדופה; דמות אפלולית עמדה עם גבה אליי, מביטה בבית
הקברות השקט והאפרורי. הקברים המעוצבים בסגנון עתיק נישאו מעלה.
המראה תמיד ריתק את גרטל, מיד כשעברנו לגור באחוזה.
"גרטל", לחשתי. "הגיע הזמן".
הדמות הסתובבה אך עדיין היה קשה לזהות את פניה. מתוך הצללים היא הגיחה,
עיניה רושפות אש כחולה, מבט של רוע טהור ניבט בה. ציפורניה נשלפו כשהיא
זינקה לעברי במלוא עוצמתה. צ'קצ'ק, בום.
היא נחתה על גבה כמה מטרים ממני, מתבוססת בדמה; מפיה עולים חרחורי
גסיסה אחרונים. התקרבתי לעברה עם הכיסא וכיוונתי את רובה הצייד לראשה.
לתדהמתי גיליתי כי פניה הם פניי גרטל אהובתי, ללא כל הבעת טירוף או אימה,
ללא כל קמטי עצב או זקנה. בשקט שמעתי את קולה הענוג לוחש לי:
"הנס", אם אני אשתנה," היא אמרה בקול שבור. "אם תהיה לי עוד אפיזודה
פסיכוטית והפעם אגמור כקטטונית, אכנס לקומה ללא כל עתיד לחזור לשגרה
היומית, הנס, האם עדיין תזכור אותי? האם עדיין תביט בי באותה הצורה כפי
שאתה מביט בי עכשיו? האם עדיין יישאר רסיס של זיכרון בתוכך ממני? עדיין
תאהב אותי? לפחות מעט?".
"הו גרטל שלי," לחשתי לעברה. "אני כל-כך מצטער", דמעות זלגו מעיני באותם
רגעים ארורים והשלכתי את רובה הצייד הצידה. הבעת פניה השתנתה מיד, ללא
כל היסוס. הרוע יודע להעמיד פנים כשצריך.
שכבתי מוטל על האדמה, מדמיין את רוחה של גרטל שוכבת לצידי, מעביר אצבע
דמיונית ומלטף את דמעותיה. "כן גרטל," לחשתי לפני שגופי הרעוע זנח אותי
לעולמי עולמים. "תמיד אהבתי אותך ולעולם לא אשכחך, לעולם".
