שיר לירי

שיר לירי

את ואמך ואני

בגן המשחקים ברחוב רמב"ן.

תמימותך עטופה עגלת תינוקות.

את נושמת שכונת ילדות עתיקה,

זכרונך הריק

מתמלא בשדירת ברושים ארוכה.

לא נוריש לך ארמון, בתי.

אנו עשירי שירים,

חכמי אהבה.

אנו עניי רוע.

אנו מנוסי חיים

אשר חולמים להתחסן מפני פרידות.

ואת, זכרי את אורך הדרכים, בתי.

בינות פרוות של חתולים,

בינות חופי הים,

בינות חיקן של אהבות שיאהבו אותך,

היי אדם.

לבתי, לירי.