"מה זה המקום הזה?", שאלתי את הנס. לא נראה כי גרטל היא הטיפוס המדבר מבין השניים.
"אילו ידעתי," השיב, "הייתי יכול לענות לך בכנות על שאלה זו, אך זה מעבר לבינתי".
"אז פשוט מצאתם את עצמכם כאן?", זה נראה לי עניין מוזר עד מאוד.
"ממש כך, נערי, ממש כך", ניסה הנס להסביר. "הדבר האחרון שראיתי היה את גרטל עומדת מעליי בשעה ששכבתי על המיטה, אחרי שסיימתי עם מכונת הכתיבה לאותו יום".
"מכונת הכתיבה?" שאלתי. "מאיפה השגת מכונת כתיבה?", תמיד רציתי מכונת כתיבה עובדת משלי. יש לי שניים, אחת באנגלית ואחת בעברית, אך שתיהן לא בשימוש".
"נערי המוזר, הרי לכולם יש מכונות כתיבה. מי שאין לו, הרי הוא בור ונהנתן".
"לא מאיפה שאני הגעתי. אצלנו לכולם יש מחשבים. לחלק אפילו לפטופ-ים שפשוט מחברים לשקע הקרוב ביותר ומתחילים לעבוד", אמרתי בגאווה, כי לא היה ברור לי מאיפה צץ הבחור העתיק הזה.
"לפ – מה?" אמר הנס.
"לפטופ, יקירי", השיבה גרטל. "זו האח החדשה שפועלת בעזרת שדרוג טסלה, כמו שלשכנינו יש".
"לא לא לא," אמרתי. "טסלה הוא ענתיקה. אנחנו היום פועלים על-ידי כוח גרעיני".
"ממתי מייצרים אחי חימום מגרעיני חמנייה?", שאל הנס בתימהון.
"תגיד, מאיזה מאה אתה? אתה מדבר כמו איזה סבתא-רבה-רבה שקמה מתרדמת קרח".
"מהמאה ה-19, נערי, אלא מה? אתה באמת שואל שאלות מוזרות לאחרונה. בכלל, כל השיחה הזו תמוהה בעיניי, במיוחד ש-"
"מהמאה ה-19?" קטעתי אותו. "אתה בטח צוחק".
"הנס לעולם לא צוחק", הגנה עליו גרטל.
"אני מהמאה ה-21," אמרתי. "אתם באמת כל-כך עתיקים?".
"שמע," אמר הנס. "אני לא יודע איזה תרגיל אתה מנסה לעשות כאן, אבל פשוט התעוררנו פה לפני כמה ימים, גרטל ואני, ומאז אנחנו מנסים להבין לא פחות ממך מה לכל הרוחות והשדים מתחולל פה. אז אל תתחיל לתקוף אותנו עם כל ה-"
קול צעקה נשמע מכיוון אחר וקטע את השיחה.
"אולי יש כאן עוד אנשים, הנס. חייבים לבדוק," אמרה גרטל.
"את צודקת, יקירתי", אמר וסובב את כיסא הגלגלים שלו לכיוון המנהרה שמאחורינו. "אני מקווה שאלה אנשים טובים, ולא עוד מיצורי האופל ששוכנים במקום הזה".
הלכתי אחריהם במהירות, כמה לדעת במי מדובר, ושהשד האיום אינו איום כל-כך אחרי הכל.
נכנסו למבואה ארוכה עם לפידי אש משני הצדדים לכל האורך. שקלתי אם לקחת אחד כדי להאיר לנו את הדרך, אבל בעולם אש בוער זה לא היה בכך כל צורך.
"פיטר היקר, אני לא מצפה שתעשה משהו כדי לעזור לי, אני באמת יכולה להסתדר לבד", אמר קול נשי חזק וכריזמתי.
"בתור אחד שהרגע ישב בבית וחשב כיצד לגמור עם עצמו, אני חושב שמגיע לי קצת קרדיט שאני בכלל מנסה לעזור לך, חוצפנית אחת", נשמע הקול השני, כנראה זה של פיטר.
"פיטר פיטר, אתה לא מבין שהאבן הקטנה שהרגע הרמת לא תועיל בשיט? אפילו בערבות פולין הפראיות לומדים זאת טוב יותר", השיב הקול הנשי.
"מה בשם סמאל קורה פה?" צעק הנס על הנוכחים.
בחדר שרר כאוס מוחלט. פיטר, בחור צעיר בעל שיער פרוע, אותו אחד שאבחנתי בצורה שגויה כנער זב-החוטם באחו לצד הכבשה המריירת, עמד במרכז החדר וניסה-לא-ניסה לעזור לבחורה צעירה, אך בעלת ארשת לא תמימה כלל, לבושה חליפת חלל דקה ואופנתית, בעודה נאבקת עם יצור משונה בעל ששת גפיי הסוס, ולוע בעל כשתי צבטות חדות כתער. היא טיפסה על גבי היצור האכזרי בעודו זורק את ארבעת זרועותיו חסרות האצבעות לכל עבר בניסיון לתופסה, וכשראה שאין זה עומד להצליח, ניסה לזנק על פיטר. אך הבחורה לא וויתרה, והיא הסתלסלה סביב צווארו, משכה אותו כלפי מטה והעיפה אותו בבעיטה חזקה אל עבר הקיר. היצור יצר בקע במקום בו נחת החל לנער את גפיו מצד לצד במהירות מסחרחרת בעודו שוכב על גבו כחיפושית שאינה מסוגלת להתהפך. הבחורה קפצה עליו, ברך אחת בצד גופו והשנייה תקועה במפשעתו, ובעזרת מאצ'טה קהורה החלה לבתר את צווארו, מצד לצד, כמו המטוטלת בסיפורו של אדגר אלן-פו. היצור שלח את אחת מזרועותיו וניסה לערוף את ראשה של הבחורה, אך היא התחמקה באלגנטיות מתנועתו זו, והוא שילח את ידו השנייה, אך דבר לא עצר בעדה מלעשות את דבריה.פיטר רק עמד בצד, מתרחק שני צעדים, מתקרב צעד. הנס, גרטל ואני רק צפינו מהופנטים במחזה.
היצור בכוחו הרב הדף את הבחורה והם נפלו הפעם בכיוון השני, על גבה כשהוא מעליה, והפעם הוא העיף את המצ'אטה הצידה מידיה, הרים את זרועותיו החדות והטיח אותם במקום שבו היה פעם ראשה, היא כמובן הצליחה גם מכך להתחמק. הם התגלגלו הצידה והיא הטיחה את ראשו של היצור אל הקיר עם רגלה, וניסתה למעוך אותו שם, אך הוא בעט בה עם אחת מפרסותיו והיא התגלגלה הלאה ממנו. הבחורה התרוממה ולקחה את אחד הלפידים מן הקיר, וניפנפה אותו אל עבר היצור, מושכת את תשומת ליבו מצד לצד. "אל תעמדו שם כמו אדיוטים, תסיחו את דעתו ממני!", היא קראה אלינו. "פיטר ממילא לא מתפקד כאן". אני עמדתי במקומי, עדיין קפוא, וראיתי איך גרטל מרימה אבן כבדה מן הרצפה, רצה אל היצור בדרך שנראתה כמעט בהילוך איטי, צעדיה הכבדים נעו באיטיות מירבית בעוד היא מרימה את האבן בשתי ידיה מאחורי היצור ומטיחה אותה בראשו. מופתע, הוא התמוטט על האדמה, והבחורה עם השיער השחור המבלוגן לקחה את המצ'אטה מן הרצפה, ובקפיצה כמעט רפאית, תקעה אותה בגבו ושיפדה אותו אל הרצפה. היצור, בתנועה חדה הניף את זרועו והעיף אותה מרגליה אל הרצפה. היא נחתה עם פניה על האדמה בקול חבטה, וכשהרימה את פניה ראיתי שהיא יורקת דם. היצור הניף את אחת מזרועותיו אל האוויר, ועצמתי את עיניי, כי בעיניי רוחי ראיתי כיצד הוא משפד את הבחורה הנועזת אל האדמה ומקפח את חייה, אך שמעתי קול ריסוק במקום. פקחתי עין אחת, וראיתי כיצד ראשו נשמט מזרועותיה אל הרצפה, חסר רוח חיים. הבחורה התרוממה, ושיפשפה את כפות ידיה זו בזו כאילו בכדי לנער מעצמה את הזוהמה של מה שהרגע התרחש. רצתי אליה מיד. ראיתי אותה בודקת את לסתה שכנראה כאבה מאוד, אך היא לא הראתה כל סימן לכאב. "את בסדר?" שאלתי אותה.
"קלי קלות," היא השיבה. "אם לא הייתם מסיחים את דעתי בהתחלה, זה היה נגמר מהר יותר מהצפוי".
"אני ריין, דרך-אגב", הושטתי את ידי אליה, אך היא המשיכה קדימה בהתעלמות גורפת. פגוע, הורדתי את היד חזרה לצידי גופי. "את יכולה לפחות לומר לנו את שמך?", שאלתי אותה.
"אם אתם כל-כך רוצים לדעת, לא איכפת לי לשתף, אבל אל תצפו ממני להשתתף בתהלוכת המוות שלכם. אני פריסטין, וזה שם שלא תוכלו לשכוח כל-כך בקלות".
"פריסטין", גלגלתי את שמה תחת לשוני פעם אחר פעם לאחר שהלכנו והותרנו את קורבנה להתבוסס בעפר הרפאים שלו. כשהבטתי לאחור, גופתו כבר לא הייתה שם. או שמא, התמוססה לתמיסת אבק במקום שכוח האל, בעל התשלובת הבוערת בשלהבות הנצחיות של התודעה.
