הנערה הביטה באדם הגוסס לפניה, התכופפה אליו וליטפה את פצעיו. כשניסה לדבר, סתמה את פיו עם כף ידה השנייה ונתנה לו להיאנח לתוכה. "אל תגיד כלום, זה עדיף יותר כך", אמרה. היא אהבה את רגעי השקט המשתררים סביבה, כמו נחיל מילים שמפוזרות לאוויר ללא כל צליל או מבע. עבורה, השקט אמר הרבה יותר מאשר כל אמירה מילולית אחרת, חזקה ככל שתהיה. כשהתעייפה מהיצור הזוחל תחת ידיה, לקחה סלוטייפ דביק וכרכה אותו סביבו, כדי שלא יזוז, וקרעה עוד חתיכה כדי להשקיט אותו מדיבורים לא רצויים.
"אני מקווה שאתה מבין את חומרת מעשייך", אמרה ופנתה להסתובב ממנו. כעת עם גבה אליו, היא הרימה את התמונה שנתן לה לפני רגע כשבא לקיים את השיחה הזאת, וליטפה אותה. התמונה החלה לבהוק והיא שוב נשאבה פנימה, כדרכן של תודעות חסרות כל ביסוס מטאפיזי.
היא עמדה בג'ונגל המונגולי , מצ'אטה קעורה בידה הימנית, קסדת לוחמים על ראשה, מחייכת את חיוך ה"צ'יז" שלה כשנשמע הפלאש הלבן השרוף.
"טוב," אמרה. יש לנו צייד להשלים כעת" - אמרה לבחור החסון והשרירי שבעוד חמש שנים מעכשיו ישכב מושפל ופצוע תחת רגליה החזקות ולעמיתיו המעורבים. הבחור רק הנהן ונצמד אליה כשהיא פילסה את השביל הלא מסומן דרך הענפים העבותים שבג'ונגל. האדמה החלה לרעוד, כדרכם של אדמות באיזור הזה, ונפער בה חור. משם פרץ החוצה מרבה הרגליים הענק, דמוי הרכיכה האורגנית שהיה מאוד שעיר, עם צבטות במקום פיו ועיניים עגולות מתנפחות. "קדימה, חרק אכזר", אמרה ג'סטין אפורת העיניים. "בוא נראה למה אתה מסוגל" – ואז הוא נפל עליה עם כל 3 וחצי המטרים שלו והיא זזה הצידה, גודמת את אחת מרגליו. צרחה נשמעה, והיצור העצום פלט חומצה אורגנית מפיו אל עבר אחד הלוחמים, מתיך את פניו לכדי פסיפס מרתק של עיוותים. "טוב, הוא אבוד", אמרה.לשאר מאנשיה. "אבל אל תאמרו נואש. אנחנו נביא איתנו את השלל הזה גם אם רק אני אהיה האחרונה שאעמוד על הרגליים".
ג'סטין הרימה גבה אחת כשמהרגל החסרה, הצמיח היצור רגל חדשה, אך היא הייתה גדולה יותר מהקודמת, יותר עבה ובעבעה בגועל בקול חרחור. היצור הגדול הניף את אחת מזרועותיו הקצרות אל עבר אחד מהלוחמים האחרים ופירק את פניו עם ציפורניו החדות. שני לוחמים יפנים קפצו מעץ מעליו עם חרב סמוראית וכשהיו באוויר, פיתל היצור את גופו הארוך והצמיח זרועות תמנוניות דקות שפרצו מקימורי גבו. תפסו את החיילים בעודם באוויר ושאבו אותם לתוכו, מקפלים את גופם בצורה לא טבעית ודוחסים אותם לתוך החור שממנו פרצו. הבחור החסון התקרב קדימה כשדעת היצור הייתה מוסחת ותקע את פגיונו בעין היצור, אך היצור הרימו באוויר כשידו עדיין אחזה בסכין והטיחה אותו לאחר גובה רב באחד הסלעים – הוא נחת על האדמה וחדל מלנוע. "אוקיי, נהנינו מספיק, מר יצור מחורבן, עכשיו נגמרו המשחקים", אמרה ג'סטין, זרקה את המאצ'טה באוויר וכיוונה את זרם כוחות האופל שלה אל עבר החרב, גורמת לה לרחף באוויר, ואז ביצעה תנועה של הצבעה אל עבר היצור והחרב עפה אליו במהירות, חדרה דרך קנה הנשימה שלו, עברה דרך הלסת, מבתרת את הלשון והשקדים, מבתקת את זרימת האוויר והדם וחודרת אל מוחו, משפדת את גולגולתו משני הכיוונים כמו סמל להנצחת המלחמה - היצור נחת על האדמה בחבטה כבדה, לא אחרי שהוא מעך בדרך שני חיילים. ג'סטין, ניסתה להעיר את הבחור הממוטט מתחת לסלע, דם זרם מגולגולתו הסדוקה. כשפקח את עיניו במטושטש, רואה אותה עומדת מעליו ומחייכת חיוך מסוכן. "מוכן לעוד תמונה?" – אמרה כשכיוונה את לסתה בתנועה אל עבר היצור הענק והמפרכס כשהמאצ'טה נשענת על כתפה במחוות ניצחון.
ג'סטין הניחה את התמונה ונאנחה. אלה היו ימים. חשבה. הימים בהם באמת עשיתי מסעות ברחבי היקומים המקבילים, עד שהכרתי את הבחור הזה - חשבה בנחירת בוז עצמית. לאן התדרדרתי?
"לאן התדרדרתי?" אמרה בקול כשהסתכלה על הבחור המנסה להחזיר לעצמו את הכרתו.
"טוב, היה בך סוג של קסם, בהתחלה. לא ניסית לשנות אותי, זה כבר משהו ששונה משאר הגברים שאכלסו את חיי. אז איך הגענו למצב הזה מלכתחילה, אתה זוכר?". היא התקרבה אליו ובעטה בבטנו. "נו, אתה זוכר?". הבחור רק מלמל משהו מבעד לסלוטייפ. "מה?" היא אמרה בהתגרות. "אני לא שומעת אותך, אתה ממלמל, דבר ברור". הוא ניסה לצעוק משהו מבעד לחסימה המילולית, אך היא רק צחקה. נראה כי היא מאוד משועשעת מכל העניין.
איך באמת הגענו למצב הזה? שבבי הזיכרון אפפו אותה כמו הרוח הנושבת בתכלית תחילת הקיום.
ג'סטין עברה דרך הפורטל שיצרה זה הרגע בחלל שמולה. סביבה – מנהרת מכרה קוסמית ארוכה שטיילה הרחק אל עבר החשיכה. היא עברה דרך הנוזל העומד בחלל האוויר והאזינה לקולות שעיטרו את המעבר. היא תמיד האזינה להם, זה היה סוג של משחק, לגלות מה יקרה במקום שאליו תגיע. הפעם הקולות אמרו דברים משונים:
........................ "עוד מסע בעקבות המטמון" .......................................
......... "לא עוד מן ההזיות הנרקיסיסטיות הילדותיות והחולניות שלה" ......
.......... "זוהי ממלכתי, וכל הפוסע בה חייב לעבור דרכי" .........................
............................................................ "בדיסני-פאקינג-לנד" .............
"שום דבר כאן אינו שייך לך, גברת" .....................................................
.................... "אכלה אותה עד לעצם בעודה בחיים" ............................
............................... "את חושבת שזה מה שיעצור בעדי?" ..................
............................... "לא לפני שהיא קיללה אותך" ..............................
היא המשיכה אל עבר קצה מנהרת המכרה כשפסעה מחוץ לפורטל אל העולם שבקצה אליו הגיעה.
היה זה עולם שבער בלהבות סגולות מפיריי צינורות, השמיים היו בצבע סגול לילך קודרני. מה אני מחפשת כאן? שאלה את עצמה, לרגע שוכחת את תכלית מסעה העכשווי.
רגלה רוצצה דבר מה על האדמה, והיא ראתה שהייתה זו גולגולת יצור כלשהו שיתכן ובעולם הזה היה נחשב לאנושי. היא הרימה את השברים ומצאה בפנים שני יהלומים, במקום שבו היו פעם עיניים.
"זה הופך להיות עוד מסע בעקבות המטמון", השיבה לעצמה בשקט. ואני הפיראט, שודד התיבות האבודות. היא התקדמה הלאה, מביטה בתערובת הגז שניתכה באוויר, המקום היה לא יעיל לחיי אדם.
היא התקרבה אל אחת המערות שפרצו מן האדמה, כמו מחילת הארנב בעל השעון המתקתק, ונגעה בסלע. המגע גרם לה למשוך את ידה במהירות. קפוא, היא חשבה. מזל שאני לובשת את המגפיים העבות.
היא ענדה זוג כפפות טייס מסורבלות שהתאימו לכפות ידיה בתיאום מושלם. היא נכנסה פנימה ללא חשש או היסוס המיועד לאדם האנושי. היא הרי כבר מזמן שלא נחשבה לאנושית. אדם כמוה אינו מכיל בתוכו עוד רגשות אנושיים כלשהם. היא הגיעה מן הכפור, ושלהבות הקיפאון הן כל מה שנמצא כעת בתוך ליבה השחור. היא התקדמה פנימה בצעדים מדודים, נראה כי כל תנועה שלה מחושבת היטב. אל מולה היא ראתה במרכז המתחם, תחת אלומת אור בודדה מן גרמי השמיים – תיבה עתיקה עשויה מתכת. היא התקרבה קצת יותר כדי לבחון אותה בקרוב. אכן, כפי שחשבתי – מעוטרת יהלומי בליזארד. החוש היצרי שלה אמר לה לשלוח ידיים, ולקחת את אשר בפנים. החוש האינסטינקטיבי שלה אמר לה שזו תהיה טעות חמורה. אך ג'סטין, כאדם אימפולסיבי שלרוב אינו מקשיב לאינטואיציה הפנימית שלו, אלא רק רוצה לספק את צרכיו הקיומיים, שלחה את ידה עטוית הכפפה אל עבר התיבה.
בין רגע, החדר החשיך – וקול צווחה רועש מילא אותה מכל כיוון. לא עבר הרבה זמן עד שהבינה כי הצרחה בוקעת מתוכה, וכי פרכוסיה הינם נובעים מזרמים חשמליים תוך-עוריים שהוחדרו לתוכה במלכודת המטאפיזית שסיפקה את צרכיה המזויפים.
היא מצאה את עצמה בתוך יער קסום לנגד קול ציוץ ציפורים מאושר, דבר שכמובן החליא אותה. אל מולה, עמדה בקתת עץ קטנה שעשן אדמדם היתמר מארובתה. מבט קרוב יותר גרם לה לחשוד כי הבקתה עשויה ממתקים. לא שוב. חשבה לעצמה. "לא עוד מן ההזיות הנרקיסיסטיות הילדותיות והחולניות שלה", אמרה בקול כשהחלון של הבקתה קרס תחת נוזל השוקולד עתיר הקלוריות.
משהו גרם לה לחשוב שמה שהיא מחפשת נמצא בפנים.
האם עליי לחפור את דרכי פנימה? חשבה.
הו וול, כמה חולני זה כבר יכול להיות? היא התקרבה אל אחת הקירות והכניסה את ידה דרכו – הנוזל עטף ובלע אותה מיד. היא שלפה את ידה החוצה, וראתה כי היא עטויה בנוזל החמקמק והדביק. היא ליקקה אותו ועיוותה את פניה. "אולי עדיף שהיא תנסה להיכנס דרך הדלת", אמרה שוב בקול, מתחילה להתרגל לדיבור בגוף שלישי הזה שכל-כך אפיין אותה ברגעים אלו, מאיזושהי סיבה לא ברורה. היא התקדמה אליה ותפסה בידית, אך זו נמסה בין אצבעותיה. "אתם בטח צוחקים עליה". היא התכוונה לומר – 'אתם בטח צוחקים עליי', אך משהו בה השתנה מאז שהגיעה לכאן. היא יכלה לשמוע קולות מלמול מבפנים, וזה גרם לה ליצר סקרנות שכמובן השתלט עליה והיא החליטה לזנק דרך הדלת הנוזלית רק כדי לנחות מטונפת לגמרי בצד השני.
היא הביטה באדם שבכלוב ואמרה – "עכשיו תראה מה עשית לה, יצור מטונף שכמוך. בגללך היא נראית כמו צואה נוזלית".
הבחור החסון שבפנים נראה מעט מפוחד למראיה ואמר: "את חייבת לשחרר אותי, היא תכף תגיע".
"מי לכל הרוחות והשדים תגיע?" – שאלה ג'סטין. "היא לא מפחדת מאף אחת. אמיצה היא עד בלי חת". היא הרימה גבה לנוכח החרוזים שבקעו מפיה. זה כבר ממש מוגזם.
"המכשפה", אמר הבחור. "היא כלאה אותי כאן, בידי באם באם" – גם הוא הרים גבה לנוכח מילותיו, אך היא ירדה במהרה. כנראה שהתרגל לחיים במקום המקולל כבר מזה זמן מה.
ג'סטין כעת הביטה נכוחה שלצידו שכבה גופה שלדית אכולה למחצה, זו הייתה כנראה בחורה צעירה כלשהי. "היא עשתה לה את זה?" שאלה, למרות שזה לא ממש עניין אותה. היא סתם ניסתה להציג את עצמה כבחורה אכפתית, אך בקרוב גם בזה היא תמאס.
"כן, אכלה אותה עד לעצם בעודה בחיים. את כבר מתחילה להבין איפה אנחנו נמצאים?"
"בדיסני-פאקינג-לנד, היא משערת לעצמה, מחליטה ללא היסוס, לפעול נגד הצמא" – היא התקרבה אל בקבוק נוזל שעמד בצד ובתנועה חטופה אחת בלעה את כולו לרוויה. לקח לה זמן להבין כי היה זה איום ונורא, וכי לחלוטין היא התנהגה כבורה. "מספיק עם השטויות", אמרה בלי חדווה. "אני שוברת את הכישוף המחריד הזה לפני שדעתי תיטרף". היא הפכה את השולחן ממקום יושבו וקפצה עימו דרך הקיר הנוזלי החוצה, מותירה את האדם הכלוא לבדו בצעקות שברו.
בחוץ התחוללה סופה מטאפיזית; היער הקסום כבר לא היה קסום עוד, קרחוני מים נטפו מן עלי העצים, ועם כל פסיעה שלה רגליה שקעו יותר ויותר בשלג הבוצי מלא הרמשים.
מן הכפור השוצף ירדה מהשמיים המכשפה בכבודה ובעצמה, ושלחה את ג'סטין מרגליה העומדות אל עבר הקרקע המסתמנת ובאה.
"מי מעז לחדור אל ממלכתי?" אמרה בקול רועם - מאחוריה צפו ועלו זרועות תמנוניות כחולות ורחבות מבעד לשוברי הקרחונים נוטפי הזימה.
"אוי, ממש אין לי עצבים לזה", אמרה ג'סטין. "באתי רק לקחת את מה ששייך לי וללכת".
"שום דבר כאן אינו שייך לך, גברת", אמרה המכשפה. "זוהי ממלכתי, וכל הפוסע בה חייב לעבור דרכי. כל הנמצא כאן שייך בחזקתו אך ורק לי, וכל המבקש לקחת דבר מה, הרי דמו בראשו. המחמדים שלי יטפלו בך ובכל מי שינסה להתמרד" – כשאמרה 'המחמדים שלי', הזרועות התמנוניות הצליפו באדמה המושלגת בחוזקה ויצרו קרעים בה שהתקרבו עד ממש לרגליה של ג'סטין, להמחשת האיום.
"במקום ממנו אני באה, גם אני סוג של מכשפה", אמרה ג'סטין. "ואף אחד," הרימה את ידיה אל על, "אף אחד," עננים אפורים ניבטו מהן, "לא מעז לומר לי מה לעשות".
העננים ירדו מידיה אל כפות רגליה והרימו אותה אל האוויר כך שהיא עמדה באותו קו מבט עם המכשפה הנלוזה.
"אם מלחמה היא מה שאת מבקשת, יקירתי," אמרה המכשפה של עולם הקרח, "מלחמה היא מה שתקבלי", והיא הצביעה על ג'סטין כשאחת מהזרועות התמנוניות עפה לעברה וג'סטין חמקה ממנה בתנועה אלגנטית בעודה מרחפת על גבי הענן השחור. ג'סטין הרימה את ידה הימנית ובתוכה נקוותה חרב מטאפיזית שחורה-כחולה בוהקת, כמו הייתה עשויה מעשן תודעתי. כשאחת הזרועות התמנוניות התקרבה כדי להצליף בה, ג'סטין חתכה אותה בתנועה חדה וקפצה על האחרת, רצה עליה, תוקעת את הלהב במרכזה, וקופצת אל אחת נוספת, מדלגת באוויר מעל זרוע שכמעט וגדעה את רגליה, מתקרבת יותר ויותר אל עבר המכשפה המרחפת באוויר מטרים ספורים ממנה. ג'סטין רצה לאורך אחד הזרועות התמנוניות, מגלפת עם חרבה את פנימיותה בדרך חוצבת להבות, וקפצה אל עבר המכשפה עם חרבה שלוחה קדימה. עוד כמה סנטימטרים ספורים, ואז... ג'סטין נמשכה לאחור – הקרס של אחת מן הזרועות התמנוניות לכדה את צווארה הענוג והנחיתה אותה על האדמה, כובלת אותה שם. ג'סטין חתכה את הקרס עם להבה והתרוממה, מביטה שוב במכשפה באיבה על כל המרחק הקפוא שביניהן. היא התקדמה צעד קדימה וקרחונים התרוממו מן האדמה וחסמו את דרכה, בכל כיוון אליו פסעה.
"את חושבת שזה מה שיעצור בעדי?" אמרה ג'סטין, בעודה משספת את הקרחונים עם חרבה, וקפצה אל האוויר, הענן לא מאחר ללוות את רגליה והיא התרוממה אל על – עומדת מול המכשפה מטרים אחדים. המכשפה הרימה את ידה וכיוונה אותה אל ג'סטין, שולחת נחיל של כפור לעברה אך שנעצר בידיה של ג'סטין כששילחה מכוחות האופל שלה בחזרה ושני הכוחות התנגשו אחד בזה של זה, יוצרים וורטקס של טורנדו עצום מימדים שהקיף את שניהן, מושך את הבקתה ממקומה ומוחה את כל אשר בתוכה. הבחור שנפל יחד עם הכלוב ברח מן הפרצה בתחתיתו אל אחד הקרחונים והתחבא במנהרה הקטנה שנקוותה מתחתיו. עליהם של העצים נתלשו מצמרותיהם ובעליהם החלו להיגדע משורשיהם ולהתרומם אל האוויר. השלג גם הוא החל להתרומם ולהיקרע ממקומו ונוצר באוויר סוג של מסך מושלג בוורטקס המהותי של הקיום בעוד ג'סטין צורחת והמכשפה פוערת את פיה השחור כמו כדי לשאוב את העולם כולו.
ידה השנייה של ג'סטין הורמה אל עבר שברי הבקתה החצויים המרחפים באוויר ומשכה אותם לכיוונה, מסמנת בתנועת ירידה את נפילת השברים על גבי המכשפה. הוורטקס נשבר מאחיזתם והתפוצץ, יוצר חור שחור, בולעני ובוער. ג'סטין נפלה על האדמה בקול צרחה ואיבדה את הכרתה.
היא מצאה את עצמה בעולם הסגלגל הבוער בשלהבות הנצח. היא הייתה בזרועות הבחור החסון, ובגועל, דחפה אותו ממנה כשהתרוממה. "מה אתה רוצה?", היא אמרה.
"המכשפה נמוגה לתוך החור השחור," הוא אמר. "לא לפני שהיא קיללה אותך".
"נפלא", אמרה ג'סטין.
"היית מחוסרת הכרה כבר כמה שעות", אמר. "הייתי סבלני".
"קשה לי להגיד לך שזה היה שווה את זה, אבל... לא זכור לי מתי מישהו עשה דבר כזה בשבילי" - אמרה ג'סטין בכנות. "לא שאני מתכוונת להודות לך על כך. זה לא הסטייל שלי".
"זה בסדר," אמר. "לא חשבתי שתעשי זאת".
"טו-ב", אמרה ג'סטין בהדגשה כשקמה על רגליה. "הגיע הזמן ללכת".
היא הרימה את אצבעה בנונשלנטיות ופערה את חור התולעת מולה, מותירה את הבחור מאחור. רגל אחת בפנים, ולרגע הסתובבה ואמרה: "נו, אתה בא או לא?", בעודה מחייכת חיוך ערמומי.
ג'סטין רכנה מעל הבחור הכפות בסלוטייפ - חציו עדיין מחוסר הכרה - סטרה לו על פניו ואמרה: "נו, מוכן למשחק המוכר שלנו?".
עיניו של הבחור נפערו בפחד כשמלמל משהו מבעד לחסימה כמו –
"איזה משחק מוכר?".
היא יצאה לרגע מהחדר, ואז חזרה עם גיגית גדולה. בעזרת כוחותיה היא הרימה את הבחור באוויר והנחיתה אותו באמצע הגיגית. היא יצאה שוב והפעם חזרה עם סינר, כפפות מנתחים ומגש ועליו סכין שמיועדת לפשיטת עופות. הבחור נענע בראשו בחוזקה, וניסה להתרחק לאחור, אבל ג'סטין תפסה את פרצופו והדביקה לו נשיקה על פיו החסום. "אל תדאג", אמרה. "אתה לא תצטרך להסתכל, לפחות לא מעינייך שלך. יש לי רעיון יותר טוב". היא הניחה את ידה על ראשו וגלי אופל חדרו ממנה אל מוחו וזרמו אל עיניו, גורמות לאישוניו להיצבע בלבן. הדמות שראה מולו הייתה שלו עצמו, הוא ראה דרך עיניה של ג'סטין כעת. היא תפסה את כף ידו ושלפה את הסכין. בעדינות היא תקעה את הסכין בין הציפורן לאצבע ובשליפה מהירה ביתקה את ציפורנו מחוץ לאצבעו. כך עברה אצבע אצבע, בעודו נחנק מדמעותיו. ואז היא התחילה בתהליך הגילוף ופשיטת העור מאצבעותיו וכפות ידיו. הוא נאבק, אך היא הייתה חזקה יותר. ובכל העת, לא משנה כמה הזיז את ראשו האמיתי מן המחזה, החיזיון נגלה לעיניו מעיניה של ג'סטין שהיו מרוכזות בפעולה עצמה - חציבת הבשר וניתוק העור כקליפה שאין לה צורך עוד – אך הכאב, היה שלו ושלו בלבד.
ג'סטין שכבה במיטתה לצד הבחור, שעה לפני שהרימה אותו מן המיטה בכוח זעמה הבלתי מתכלה וכבלה אותו לצד תנור ההסקה הגדול במרתף הבניין בו התגוררה זמנית הפעם. היא חשבה על להזיז את קווצת שיערו החומה ממצחו, כי הפריעה לה הדרך הלא אסתטית בה ניצבה שם. אך כשהחלה לעשות זאת, והתחככו כריות אצבעה עם מצחו, קלטה פרטי מידע מזיכרונו אל תוך תודעתה, וזה לא היה מחזה נעים.
הבחור עמד בעולם הקרח של המכשפה, אל מולה.
"מה כבר אדם פשוט שכמותך יכול לתרום לאל כל-יכול שכמותי?" אמרה המכשפה בטון לעגני.
"יש לי הצעה שלא תוכלי לסרב לה", השיב בחיוך יודע כל.
"נו, בוא נשמע", אמרה בחוסר סבלנות מלאכותי.
"שמעתי שמכשפת עולם האש כבר הצליחה להתחמק מהקללה שנגזרה עליה. אני יכול למצוא לך מישהו שיחליף אותך בעולם הזה", אמר במסתוריות. "תהיי חופשייה לחלוטין לשוטט בעולמות אחרים. לא תהיי כבולה לעולם הזה עוד".
"מעניין", אמרה. "ואיך בדיוק תוכל להוכיח לי שיש אמת בדברייך? כפי שאתה ודאי יודע, אני יכולה למחות אותך בהינף יד, אם רק יתגלה לי שאתה מנסה לשקר אותי".
"תפיצי שמועה בקרב עולם האמזונות על תיבת אוצרות אבודה בעולמך. אני יודע בדיוק את מי היא תמשוך; לא לכולן יש את האפשרות לעבור בין מימדים. אני מוכן לשמש כפיתיון".
"אני מוכרחה לשאול. אתה יודע, רק כדי לוודא – מה יצא לך מזה?".
"יש לי שיקולים משלי", אמר ויותר מזה לא הסכים להוסיף.
כעת, זרועותיו של הבחור היו מקולפות לגמרי, וג'סטין בדיוק הורידה את שכבת פניו ממנו. הוא כמובן היה לא בהכרה, אך באורח פלא כלשהו, עדיין בחיים. "אז מה יצא לך מזה?" שאלה ג'סטין, אך הוא לא השיב. אולי לא היה מסוגל לעשות כך עוד.
אך לג'סטין לא היה עוד סבלנות לחכות. היא המתינה דיי והותר. בתנועה מהירה אחת, פתחה את דלת תנור ההסקה גדול, ודחפה את הבחור לתוכו, בעודו צורח ובוער, גופו מתקלף, בשרו מבעבע, שיערו ניתך, עיניו התנפצו כמו צמד בועות סבון, הוא זעק את התשובה והיא סגרה את הדלת מאחוריה, לוקחת את הגיגית איתה בעזרת כוחותיה העילאיים.
ג'סטין שכבה באמבט הדמים, מנקה את המוך מבין אצבעות רגליה, מתהפכת מהגב על הבטן, ברכיה מקופלות ושוקיה מונפות אל-על. היא הפכה בראשה שוב ושוב את המילים האחרונות שאמר הבחור לעברה לפני שחתם את גורלו האבוד. זה לא הזיז לה כלל. זה לא שינה לה דבר. הוא כבר מת ממילא. אבל ככל שחשבה אודות כך, העניין הותיר להטריד אותה. למה זה ממשיך לרדוף את מחשבותיי? חשבה.
הוא הרי מכר אותי מבלי לחשוב פעמיים. יכולתי למות. יכולנו לא להיות יחד בכלל, ואולי טוב שכך.הוא ממילא חלשלוש ולא שווה את הפני למחשבותיי. רק עוד בן תמותה. ובכל זאת...
גם הדרך שבה הוא ניסח את מילותיו האחרונות הציקה לה. הוא יכול היה להגיד – "אני שונא אותך!". הוא יכל להגיד – "תישרפי בגיהינום שיצרת לעצמך". זה כמו בהתקף אסטמה שיש מילים כה מועטות להגיד בזמן כה קצר, עניין של חיים ומוות. למה לכל הרוחות הוא בחר להגיד –
"רציתי רק להיות בקרבתך"?
עוד היא הופכת את האבן מצד לצד, נפתח מעליה חור תולעת. שביבי קרחון נפלו אל האמבטיה והתנפצו בין רגליה. זרוע תמנונית כחולה עצומה נחתה עם הקרס שלה על צווארה ודפקה אותה על רצפת האמבט. זרוע נוספת פרצה פנימה וכרכה את עצמה סביב רגליה. ג'סטין רק אמרה – "הו, שיט", והיא נמוגה אל תוך חלל הפורטל, מותירה חדר ששרוי בכאוס ואמבטיה מנופצת, דם מותך לכל עבר ללא כל זכר לקיומה האבוד.
