היא הביטה בגופה שמאחוריה, ואז שוב בנערה שעמדה מולה, ואמרה:" בת כמה
את חמודה?" ברכות מוגזמת, אי אפשר לדעת באיזה מצב שביר הנערה נמצאת.
"אני בת 13" אמרה לה ללא היסוס. רגשות: חרטה, בהלה, או עצב לא נראו
עליה. למעשה היא נראתה מאוד מאושרת משום מה. הילה בחנה את הגופה
שנית וראתה את האדם המבוגר שוכב על האדמה. חור אדום היא במרכז חזהו.
הוא יכול להיות אבא או סבא שלה, חשבה לעצמה הילה. "למה עשית זאת?"
שאלה אותה בהלם.
הנערה לא הגיבה. היא הפנתה את גבה להילה וצחקה בקול. הילה פערה את
עיניה, הילדה מטורפת. הילה לא ממש ידעה מה לעשות, היא הוציאה בהיסוס
ובשקט את הנייד וחייגה למשטרה. "שלום, משטרה? יש לי פה מקרה רצח,
איפה? בפרדסים ליד ראשון. טוב אני אחכה" לאחר מספר דקות "אתם באים!
מצוין"
הילה הרימה את עיניה וראתה את הנערה מביטה בה בכעס. היא הצטמררה
לרגע, מי היה מאמין שילדה בת 13 מסוגלת לרצוח, אבל יש פה גופה שוכבת על
אדמה.
לאחר שהמשטרה הגיעה ועצרה את הנערה, שמשום מה לא ברחה ולהילה
הייתה הרגשה שהיא לא תעשה כך, הילה קיללה את גורלה המר שגרם לה
להיכנס לפרדס הזה ולהיות עדה למעשה רצח. היא נדרשה לענות על מיליון
ואחת שאלות, שלחלקן הגדול לא היו תשובות.
"תודה רבה לך גברת שדה, עשית את הדבר הנכון. את רשאית ללכת הביתה"
אמר השוטר שחקר אותה.
"סלח לי, אתה יודע איך קוראים לילדה?" שאלה
"ליז תורגמן"
היא הודתה לו וחזרה בשמחה הביתה, כשמחשבות על הרצח עלו בחלומותיה
ובמחשבותיה.
*
הילה חיכתה בחדר המתנה לבקר את ליז. אחרי כמה שבועות ללא שינה מלאה
היא חשה צורך לדעת מה קרה. ואולי כאשר תדע מה קרה הזיכרון של הרצח
יעזוב אותה, אם זה לא יעזור אני אלך לפסיכולוג . היא חשבה על הרצח שנית,
על אותו יום. היא חזרה מהעבודה, ועייפות רצינית תקפה אותה. כשהיא נעמדת
ברמזור קרוב לפרדסים היא שמעה צעקה "את זונה את יודעת את זה?! את לא
יודעת מה אני אעשה לך" הילה חשבה שמישהי זקוקה לעזרה לכן היא העמידה
את המכונית בצד ונכנסה לפרדס. היא שמעה את הריב והלכה בעקבות הקול
המפחיד.
"אם לא תעשי את זה עכשיו, אימא שלך תשמע על כל השטויות שאת עושה!"
הילה ללא פחד המשיכה, למרות שלרגע חשבה שזהו סתם ריב אוהבים וכנראה
שהגבר לא מסוגל לשלוט בכעסו. אך ברגע שהיא הגיעה היא מצאה את הגבר
והנערה. נערה! נאבקים אחד בשני עד שהנערה תקעה סכין בחזהו של הגבר.
הילה רצה להפריד ביניהם אבל בדיוק כשהיא הגיעה אליהם, הגבר צנח על
האדמה.
"גברת שדה? את רשאית להיכנס" אמרה המזכירה במוסד.
הילה לקחה נשימה עמוקה ועקבה אחר המזכירה לחדר של ליז. המוסד לא
נראה מקום נעים למגורים, אך הילה לא הייתה יכולה לעשות הרבה. השופטים
אמרו שזה עדיף לילדה. הילה נכנסה לחדר וליז ישבה שם, רגועה ויפה. היא
הביטה מבעד לחלון ולא נראתה מוטרדת. כשהיא הסתובבה אל הילה היא
נראתה כמו כל ילדה בת 13, היא לא נראתה כאילו היא רצחה את אותו אדם.
"אני אשאיר אתכן לבד" אמרה המזכירה ויצאה מהחדר.
השקט בחדר שרר, עכשיו הילה לא הייתה בטוחה שזה היה רעיון טוב להגיע
לכאן. היא נאנחה והתיישבה על כיסא שהיה שם.
"מה את רוצה?" שאלה ליז בחוסר סבלנות
"רק רציתי לבקר אותך" אמרה הילה בלחש.
"אל תזייני בשכל, את הכנסת אותי למקום המסריח הזה!" אמרה בעצבים
"את רצחת בן אדם"
"אני לא מכחישה" אמרה בשלווה
הילה השפילה את ראשה, אך ליז הייתה רגועה. "למה הרגת אותו?"
ליז כיווצה את פניה בכעס "זה לא עניינך! את גם מסגירה אותי וגם מחטטת?"
"שוב את רצחת בן אדם" אמרה בשלווה
"תפסיקי להגיד את זה! אני מודעת לעובדה הזאת!" צעקה עליה
"את שמחת על זה, את צחקת"
"עד עכשיו אני צוחקת מותק" ליז חייכה אליה. אך זה לא היה חיוך חביב אלא
חיוך מפחיד. הילה בלעה את רוקה. וכעת הייתה בטוחה שהפגישה הזאת לא
ביטחונית. הילה קמה מהכיסא ויצאה במהירות מהחדר כשהיא שומעת את
צחוקה של ליז מהדהד במסדרון.
*
עשר שנים לאחר הרצח, הילה לא הפסיקה לחשוב עליו. היא עדיין ראתה
במוחה את הרצח, היא עדיין חלמה עליו. במהלך השנים היא הלכה לטיפול אצל
פסיכולוג כדי להתגבר על הזיכרון הרע. הוא הציע לה להמשיך בחייה ולשקם
את הנישואים עם בעלה. הילה הרגישה שהיא אבודה. עד לפני שלושה חודשים
הייתה מדוכאת, חסרת חיים. וכאשר היא פגשה את רן, הכול השתנה. הוא
בניגוד לבעלה הבין אותה, וכמעט כל לילה היו נפגשים אחרי שהיא סיימה
לעבוד. חייה השתנו רק בזכותו.
היא ידעה שהיא צריכה לספר לבעלה, היא הרי מנהלת רומן והיא התחילה
להרגיש משהו כלפיי רן והיא רצתה למנוע את הרגשות הללו בכל אמצעי
אפשרי, אך שום דבר לא עזר. כל פעם שרצתה לספר לבעלה היא קפאה
במקומה והלכה לעסוק בעניין אחר.
כל לילה אחרי שסיימה להיפגש עם רן היא הייתה הולכת לפרדס, עומדת שם
לפחות חצי שעה ומשחזרת את הכול. עם הזמן הזיכרון לא היה מפחיד, הוא לא
היה כואב. הוא היה פשוט זיכרון, כמו נקודה שחורה זעירה בחייה.
לילה אחד שהיא חזרה מרן, והיא הייתה איך לומר- בעננים. היא נכנסה לפרדס
למקום שבו האיש ההוא נרצח. מעניין מיהו? שאלה את עצמה. עד היום היא לא
ידעה את התשובה. היא התיישבה תחת עץ ונשמה עמוק. היא עצמה את עיניה
ונרגעה מעט.
"את לא חושבת שזה חולני שאת באה לכאן כל לילה?" הילה שמעה קול מוכר
ומיד קמה על רגליה. היא לא ראתה את האישה. אך ככל שהתקדמה לעברה
אור הריח האיר את פניה, והילה לא האמינה למראה עיניה.
"ליז!" אמרה הילה "מה את עושה פה?"
ליז הרימה את גבתה בהפתעה "אני יכולה לשאול אותך את אותה שאלה גברת
שדה"
ליז התבגרה והפכה לאישה מדהימה. היא הייתה חטובה ויפה, היא הייתה
סקסית, כך גם הליכתה ופניה. אם גבר מתאהב בה הוא אבוד לנצח, אמרה הילה
לעצמה. היה לה יופי כזה שבנות היו הורגות בשבילו.
"אז מה שלומך, גברת שדה?" אמרה ליז
"בבקשה, קראי לי הילה. אני בסדר" אמרה הילה בשלווה. לרגע ליז נראתה
שפויה יותר מהפעם האחרונה שהיא ראתה אותה.
"טוב, הילה. איך היה אצל רן? נהנית?" שאלה ליז בשעשוע קל.
הילה פערה את עיניה, וליבה דפק בחוזקה. כאילו הוא עומד כל רגע לצאת
מהחזה שלה. "איך- איך-זאת אומרת" גמגמה הילה
"איך אני יודעת?" שאלה ליז
הילה רק הנהנה בראשה
"ובכן בעלך שכר אותי, אחריי שהוא שכר בלש כמובן שיעקוב אחריך. ואז הוא
גילה שאת מנהלת רומן"
ההלם של הילה רק גבר "שכר אותך? הוא יודע שאני מנהלת רומן?"
ליז רק צחקה בקול. אותו צחוק שרדף את הילה שנים "אל תהיי נאיבית, הילה.
תמיד מגלים את הדברים הללו"
"איזה שירות הוא שכר ממך?"
"אני רוצחת שכירה" אמרה בגאווה
הילה קפאה במקומה. לא! זה לא ייתכן, הוא בחיים לא היה עושה לי דבר כזה.
"את מבינה, בעלך הוא לא בדיוק מה שהוא נראה. בואי נגיד שהעבודה שלו לא
לגמרי חוקית. הוא שמע עליי מחברים שלו כי אני האחת המקצועיות וטובות, אני
עושה עבודה נקייה. הוא אמר שאת בוגדת בו והוא רוצה שתצאי מחייו. אז
עקבתי אחרייך לראות את סדר היום שלך. וכמה שהייתי שמחה לראות אותך
מזדיינת עם הרן הזה במלון. הוא מאוד יפה"
הילה לא הצליחה לנשום. היא פחדה, ליז נשלחה להרוג אותה בידי בעלה. איך
זה קרה לה?
"אני יודעת שזה קשה לעכל את זה. אבל כך או כך את לא תחשבי על זה הרבה
משום, טוב, משום שתהיי מתה" היא חייכה.
"למה שמחת לראות אותי?" שאלה הילה בפחד
"הו כי את שלחת אותי למוסד הארור! שנים אני מחפשת אחרייך, וכנראה שלא
הייתי צריכה לחפש. ממש הגישו לי אותך על מגש של כסף. הסכמתי לעבודה
הזאת, אפילו עם הסכום הזעום שבעלך שילם. וזה עוד בשביל שני אנשים" היא
נחרה בבוז "בעלך ממש קמצן"
"שני אנשים?" לחשה הילה
"את ורן"
"את רצחת את רן? הו אלוהים" אמרה הילה "כמה אנשים רצחת בחייך?!" שאלה
בפחד
"עדיף שלא תדעי" חייכה לעצמה.
"והאיש המבוגר ההוא לפני עשר שנים היה הקורבן הראשון שלך?"
"כן" היא חייכה "והראוי ביותר"
"למה רצחת אותו?"
"הזבל הזה אנס אותי. הוא היה לוקח אותי כל יום לפרדס והיה מכריח אותי
למצוץ לו. הוא ניצל אותי חשב שאני טיפשה, עד ששמתי לזה קץ. הדם שלו זה
הדבר הכי טעים שטעמתי איי פעם"
הילה תברחי, קחי את הרגליים שלך ורוצי. קול פנימי לחש לה. אך הילה לא
קמה . הילה נשארה קפוא במקומה.
"טוב בואי נסיים עם זה כבר" אמרה ליז. והוציאה מתיקה אקדח ומסנן קול יחד
איתו. "היי שלום הילה" קול ירייה חלש נשמע, ופגע בחזה של הילה. הילה
הסתכלה על הכתם האדום שהתפשט על חולצתה, והיא נפלה לאחור. כשהדבר
האחרון שהיא שומעת הוא צחוקה של ליז מהדהד באוזניה.
כל הזכויות שמורות
