"זוכרת אותי?"
מרינה חזרה להביט במראה כשעל פניה חיוך זעיר. את השאלה הזאת היא שמעה לפני כשעה, וכעת היא תוהה מה לעזאזל היא עושה בבית המלון הזה. את גבריאל היא הספיקה לשכוח כבר לפני שנים רבות ועכשיו הוא שם, בחדר, אולי במערומיו, מצפה שתצא מחדר האמבטיה. חזרה להביט במראה, הפעם עם עווית לעגנית על פניה: הדמות המשתקפת משם לא הייתה בדיוק זו של מלכת יופי, אם כי שלושים שנה לפניכן לא הייתה רחוקה מכך. אך היא נשאה בכבוד את 50 שנותיה, הודות לשעורי עיצוב הגוף והשחייה בבריכה - וזאת מבלי לקחת בחשבון את המלחמה היומיומית כנגד הפיתויים הגסטרונומיים- גופה שמר עדיין על חיטובי נעוריה. אבל הפנים... הפנים לא סולחות . שיקפו באכזריות את טביעות אצבעותיו של הזמן; כאבה לראות אפילו את הקטנים שבקמטים מסביב לעיניה החומות הגדולות, ואת השקעים העמוקים בצידי פיה שירדו עד סנטרה ויצרו תחושה של סנטר כפול. יכלה, כמו רוב הנשים, לכסות על נזקי הזמן בעזרת שכבה עבה של טיח , אך לא סבלה שום חומר שומני על עורה.
-----------------------
הלכה לכוון ביתה בשובה ממקום עבודתה, כששמעה את שמה מאחורי גבה. הסתובבה...
"זוכרת אותי?" - הסתכלה עליו בתדהמה. לקח לה שניות ארוכות לזהות בגבר המבוגר הזה את גבריאל, מבין הראשונים שאהבה בשנות העשרים שלה. הרגישה פתאום את מבטו המבקיע את שכבות השכחה. נזכרה באותן עיניים ירוקות מחייכות ונרעדה. כאילו אותה נערה תמימה של פעם קמה לתחייה והסיגה את גבולות גופה.
"גבריאל" – מלמלה בלבד, אך חשה צורך עז לחבקו. הוא החזיק את שתי ידיה בידיו במשך זמן ממושך.
" נלך לשתות משהו?" – הצביע על בית קפה מטרים ספורים ממקום הימצאותם. לא זכרה לאחר מכן את מה שנאמר ביניהם ב-20 הדקות ששהו במקום. זאת לא הייתה היא שישבה שם.
הרגישה התרוממות בכל גופה ולא יכלה להסיר את מבטה מעיניו.
"נלך לבית מלון?" – מלמלה. הצטמררה. לא יכלה להאמין שמלים אלו יצאו מפיה.
-----------------------
כעת היא שם, בחדר האמבטיה של בית מלון לפגישות, סופרת את הקמטים שעל פניה. נאנחה עמוקות, משכה בכתפיה ונכנסה לחדר.
ראתה את גבריאל עומד ליד המיטה. היה לבוש, רק את המעיל הסיר. למה דמיינה שהוא יהיה ערום? היא התקרבה אליו, הוא עמד כממוסמר במקומו, הסתכל עליה מבלי למצמץ.
"מה העניין?" חשבה, "האם התחרט?"... אבל היא לא. הייתה כבר מגורה למדי. לבסוף התקרב אליה, שם את ידיו על כתפיה ולחש: "אין לך מושג כמה התגעגעתי אליך!" כמעט פרצה בצחוק. אחרי שלושים שנה, המשפט הזה נשמע באוזניה כמו לקוח מטלנובלה זולה, אך לא רצתה לנפץ את הקסם. "גם אני" . חבקה את צווארו בידה ונישקה אותו ארוכות על פיו. הפשיטו זה את זו במהירות .
" איזה גוף, לא השתנית בכלל! " סקר אותה במבט מעריץ .
"לא יכולה להגיד אותו דבר עליך" – אמרה לעצמה. מה נשאר מאותו בחור אתלטי, בעל הכתפיים הרחבות ובטן שטוחה, כמו משולש הפוך היה גופו; עכשיו מולה ניצב איש מבוגר, כרסו בולטת יותר מכתפיו , כמו משולש אבל עומד על בסיסו. סקרה אותו מלמעלה למטה מאוכזבת, אך הוא חיבק ונישק בלהט כזה עד שהרגישה את כל גופה רועד מתשוקה.
-------------------
"הספקת...?"
"כן..." היא מלמלה חלושות.
משקל גופו התחיל להעיק עליה והיא גלגלה אותו הצידה.
"סליחה מרינה... התרגשתי יותר מדי."
הסתובבה לכיוונו. פניו הנבוכות ריככו אותה.
" אל תדאג מותק, היית בסדר גמור" - אמרה בקול כמעט אמהי בשעה שליטפה את חזהו.
התרוממה והתחילה להתלבש בשתיקה. הרגישה בגבה שגם הוא עושה כמוה.
בזמן שעמדו לצאת, הוא תפס בביישנות את ידיה: "אני נשאר בעיר עוד מספר ימים... נתראה שוב?
" יכולת להגיד את זה ביותר שכנוע" - חשבה לעצמה בחיוך פנימי, אבל ריגש אותה המאמץ שעשה על מנת לרצותה. " יש לך טלפון?"
הוא ניגש למכתבה הקטנה, תלש דף מפנקס ורשם מספר. "זה של הנייד שלי, תוכלי להתקשר מתי שתרצי".
בחוץ הם נפרדו בנשיקה חטופה.
בהליכתה לכוון ביתה, שחזרה שוב ושוב את הרגעים האלה. רגשות מעורבים פקדוה.
מחד, הפגישה הזאת הטעינה אותה לזמן קצר בנעורים ותשוקה, מחשבה שגרמה לה לחייך; מאידך נוכחה לדעת בכעס מסוים, שהפגישה הזאת עוררה זיכרון על מנת להרגו.
כל הזכויות שמורות ©
