יומן

11/8/07

מאותו יום בו קיבלתי את היומן אין לי מנוחה.

חושבת,

מפסיקה לחשוב,

דוחה,

רוצה להפסיק לדחות,

לא יודעת אייך ומתי. הכתיבה ביד לא קלה לי, מתעייפת מהר, כתב ידי מעצבן אותי. מאוד לא ברור, למרות שכבר כמה שנים מקבלת אותו כמות שהוא ולא מנסה לשנות, לא מנסה ליפות.

לא באמת יודעת מה לכתוב. יש משהו לא טבעי בכתיבה במחשב ועם זאת מאוד נוח, אפשר לכתוב, למחוק, לסגנן ואולי זאת ההסתגננות שעוצרת את זרם הכתיבה.

אני אוהבת לשבת בגינה. כרגע נעים לי מאוד, יום שבת אחה"צ , אני עם עצמי. ואם לכתוב, הרי את חיי אני מבקשת לכתוב וחיי זה חיי ילדיי, חיי בעלי ואני בטוחה שהם יכעסו מאוד , יסרבו לחשיפה. אני גם לא חושבת שזה הוגן. מרגישה את ההבדלים בייני ובינם. אני כבר במקום אחר לגמרי. הם רק מתחילים. בהתחלה אתה לא בנוי לחשיפה ובמיוחד לא כשהיא באה מפי אמא שלך. אני היום משוחררת, אמי האהובה איננה, הביקורת מעל איננה יותר, נותרה רק הביקורת מתחת, הביקורת מהילדים.

יש לי נטייה לכתוב ולקרוא, לכתוב ולקרוא. כאילו לא שלימה עם כל מה שאני עושה. צריכה לבדוק את עצמי. אבל הפעם משום מה לא רוצה לתקן. זאת אני ואני בסדר. כמו שהיה לי ברור שכך וכך ארצה להיות כשאהיה גדולה, כך הכול התערער, הביטחון אבד, לא הכנתי את עצמי לחיים אחרים ממה שתכננתי. לא חשבתי שיכול להיות אחרת ממה שרציתי. סוג של אוטיזם, כך חייתי לי בתוך עצמי , בעולם הפנטזיות שלי, מקשיבה אך ורק לקול הפנימי שלי .

אני מפסיקה לרגע את הכתיבה, מאוד נעים לי בחוץ, הכלבות שרועות לרגלי, הכסא נוח , נוח לי והרוח מלטפת. הרוח הבלתי נראית מלטפת ואין ליטוף נעים מהליטוף שלה בעיקר כשהימים חמים.

אני שוב מפסיקה ורוצה לקרוא את מה שכתבתי עד עכשיו. ולא אני לא קוראת! אני ממשיכה בכתיבה. שוב חושבת על ההקלדה במחשב. כשאסיים לכתוב אראה לרחל את היומן שקנתה, מלא עד הדף האחרון. אני אוהבת את ההרגשה של דפים כתובים מלאים. הדף מקבל עובי אחר, הוא מעלה בשר, קורם חיים, הרשרוש כשמעבירים את הדפים נשמע אחרת. דפים כתובים, עמוסים, מנגנים מנגינת חיים. אני שמחה שלא התפתיתי לכתוב במחשב. מראש היו הרבה סיבות למה לא. קודם כל לא תמיד המחשב פנוי וכשמחכים זה כבר לא אותו הדבר.  וישנו הפחד שהכול ימחק, יאבד. תקלה קטנה אחת , סיוט. ואולי גם מישהו ימצא את הקובץ הפרטי שלי ויתמרד ויכעס וינסה לגרום לי לסגת מהכתיבה. לא אני לא מוכנה לזה, לא אתן לזה לקרות, אף אחד לא יתערב לי בזאת.

שוב עולה בי צורך גדול לקרוא את מה שכתבתי ואני מתאפקת. אומרת לביקורת העצמית – די! די, החלטתי לעבור לשבת על הדשא, אולי שם פחות חם. אבל לפני שעוברת מכוונת את השעון מעורר בטלפון הנייד לשעה 16.45 כי בחמש אני הולכת לים, קבעתי עם חברות ועכשיו אחרי הרבה זמן שלא רכבתי על האופניים אני מתכוונת לרכב לים. רואה שיש לי רק עוד 10 דקות ל 16.45. מתלבטת אם לכוון שוב את השעון המעורר ומחליטה שכן. מעבירה את הכסא נוח לדשא, הרוח הטובה גם מעבירה לי את דפי היומן בעצמה ומפריעה בכתיבה. ביד אחת אני מחזיקה את הדף שלא יעוף על הדף בו אני כותבת ויפריע לכתיבה וביד השנייה כותבת.

חושבת על כתב ידי ואייך היה מנתח אותו גרפולוג. יש הרבה אותיות שאני לא משלימה את כתיבתן. כותבת חצי אותיות ואז חוזרת ומשלימה אותן. יש לי מן הרגשה כזאת שמלווה אותי כל הזמן בלך ושוב, צעד קדימה צעד אחורה, שניים קדימה שניים אחורה ובכל זאת מתקדמת. אולי זה בעצם צעד קדימה צעד אחורה ואז שלושה קדימה, ברור לי שיש התקדמות. לא ייאמן השעון המעורר מצלצל. מה כל כך מהר. מחליטה להתעלם, אז מה יקרה אם אצא מהבית ב 17.15 . עדיין צריכה לשטוף פנים, לצחצח שיניים, אולי גם לחדש את האיפור ולהחליף חולצה. לקחת תיק, פעולות פשוטות בסיסיות שגוזלות זמן. מחליטה לקרוא את מה שכתבתי פעם שנייה בחמש דקות האחרונות. כאילו לא מאמינה בעצמי שכותבת.

אני קוראת.