יצירות אחרונות
שַׁבָּת וְנֵרָהּ (0 תגובות)
רבקה שחור /שירים -13/05/2024 18:47
שבעה פלאים (0 תגובות)
תומר קליין /שירים -13/05/2024 18:30
שני הגיגים פרי עטי (0 תגובות)
מרים מעטו /שירים -13/05/2024 18:06
נוטלת אותי (0 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -13/05/2024 15:56
תרועה דומעת (0 תגובות)
איריסיקה /שירים -13/05/2024 14:38
דַּבְּרִי דַּבְּרִי אֶרֶץ אֲהוּבָה, (0 תגובות)
רבקה ירון /שירים -13/05/2024 13:24
ארץ חמדת אבות ... (2 תגובות)
אלה לי /שירים -13/05/2024 12:20
פּוֹסְעִים בְּדַרְכְּךָ - לזכרו של סא"ל אמיר מי-טל מחדרה (4 תגובות)
אביה /שירים -13/05/2024 10:54
פני הגעגוע (1 תגובות)
אסנת אלון /שירים -13/05/2024 04:38
סיפורים
צלילותהעולם מתערבל סביבה, היא חשה עצמה משתנה- צפיפותן של הפרודות המרכיבות את גופה פוחתת, הרווחים נפערים ביניהן. לפתע מכה בה ההבנה כי הפכה לנוזל, ולאחר מכן התאדתה. כעת מרחפת נשמתה בחלל ללא משקל, מחוללת לצלילי המוזיקה הרועשת. במעמקי תודעתה היא יודעת כי השאירה את גופה- במצב צבירה מוצק לגמרי- ישוב על מדרגה מטונפת בפינת החדר. הקירות דביקים מעשן ואלכוהול, ונשמתה מרפרפת עליהם, מוקסמת- מעולם לא חשה את מוצקותו העגומה של בטון לעומת אווריריותה המשונה של נפש ששוחררה מכלאה. היא תוהה האם מתה, ומנסה בכוח המחשבה להניע את רגליה- בשרה- הנחות מקופלות במקום בו הושארו. הרגליים נעות לפקודתה, היא צופה בהן מבחוץ, אך אינה חשה בהן. [אנשים הולכים וסוגרים על גופה הנטוש והוא נעלם מעיניה לרגעים, וחוזר מיד לשדה ראייתה- מהבהב כמו פנס באפילה]. תחתיה מניפים בני אנוש מיוזעים את גפיהם אנה ואנה, זועקים ומחללים את האבק ממנו היא חשה עצמה עשויה. היא מבחינה כי בעיניה אלה, עיני נשמה, ישות ערטילאית, יפות הבריות המקיפות אותה יותר משזכרה אי-פעם, כולן קלילות ומופלאות ובכל זאת כבדות די הצורך בכדי להישאר על הקרקע; עיניהן בורקות באושר הריקוד, זיעה על עורן משווה להן מראה של צלמיות מוזהבות משובצות פנינים זעירות. עשן מתאבך סביבה, מושך אותה אל תוך מחול כפוי; סחור-סחור, מעלה-מטה, מעגלים מופלאים- תחושה שמעולם לא חשה בגופה ולכן לא היו בפיה מילים לתארה; מובן שכעת לא היה לה אף פה, כך שגיבושן של מילים היה חסר תועלת בכל מקרה. כל תשישות השנים נמוגה, היא חשה קלה כשם שהייתה בילדותה, ובעיני-הפאנטום של רוחה ראתה את רגליה הקטנות מתנופפות מעל מרפסת, מכתימות לסירוגין את נוף העיר שתחתיה. על עורה שקולף מעליה חשה את גשם הממטרות בחצר, ותחושת סכנה עמומה מעורבת באושר ילדותי גאתה בה, יורה חיצים של נוסטלגיה אל עבר הגופים ברי-הקיימא בהם התחככה. העשן נושא אותה הלאה, היא מטפסת על שיערה האדמוני של נערה שעמדה לבדה, פניה מהורהרים וידיה פורמות במרץ שולי שמלתה. הנערה חשה משב רוח על עורפה, והעבירה יד רכה דרך עצם היותה של הנפש שעברה בחייה מבלי שתדע. תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |