את אשתי הראשונה פגשתי לראשונה במסיבת ריקודים בעיר קטנה בצפון הארץ. יצאנו לבלות חבריי באותה תקופה ואני ואז היא הופיעה שם, קטנה ושברירית. זה היה בדיוק בתקופה בה התחלתי את שירות הקבע בצבא כסגן מפקד פלוגה. היו לנו עליות ומורדות אבל אף משבר שעברנו לא דמה למשבר בעקבות ההתקף הראשון. היינו נשואים כ-3 שנים בלבד כשהגיע אותו משבר במשירות המילואים בשטחים. עברתי את אותו משבר לאחר אשפוז ממושך כשבר כלי. ההתאוששות ממנו הייתה ממושכת ובתקופה הראשונה שאחריו היא תמכה בי ועזרה לי מאד, אך עם הזמן זה הלך ודעך. היא לקחה את המושכות לרוב הנושאים בהם נגענו באותם ימים.
אם לפני אותה התמוטטות אני הייתי הדומיננטי ואני הייתי זה שדאג לביצוע רוב המטלות בחיינו המשותפים, המצב אחריו היה שונה לגמרי ומטבע הדברים היה זה רק ברור שהיא תיקח את ההובלה. ועם ההובלה שלה, כך גם הלך והתגברה בקרבה תחושת הביטחון העצמי. כנראה שכבר באותם ימים של ההתמוטטות הראשונה, גמלה בליבה ההחלטה שאם זה יקרה בשנית, היא פשוט תקום ותעזוב מפני שהכוחות שלה היו מוגבלים ולא היה לה אופי מספיק חזק להתמודד עם המציאות. זה מה שהכאיב לי באופן הברור ביותר. האם רק כשאנחנו מצליחים ומוצלחים אוהבים אותנו ?, האם רק כשאנחנו בשיא ההצלחה בחיינו בני זוגנו יתמכו בנו ?, זו לא חוכמה לתמוך ולאהוב רק כשהכול בחיים מיטיב עימנו, החוכמה היא גם להתמודד עם הדברים כשבן הזוג לא במיטבו והוא בשלב בחיים שקשה לו להתמודד עם הכול. ואז הגיע ההתקף השני וביום השני לאשפוז היא פשוט לקחה את הדברים שלה, לא טרחה להיפרד ממני, ומאז לא נראתה יותר באופק עד לדיון הראשון בבית הדין הרבני בעניין גירושנו.
העזיבה הכאיבה לי יותר מכל ההתקפים גם יחד. תחושת ההשפלה הייתה עצומה והיה לי קשה להתאושש ממנה במשך זמן רב. החלטתי שאני לא מתייאש, התחלתי לצאת לפגישות עיוורות לאחר שנרשמתי באתרי היכרויות באינטרנט. הייתי נפגש עם בין 3 ל-4 בנות בשבוע, מסנן וממיין.
לחלק הייתי מספר על ההתקפים ולחלקן העדפתי שלא לספר, כך בדקתי את תגובותיהן השונות.
בחורה אחת שסיפרתי לה, טענה שזה כלל לא מפריע לה, אך האמת הייתה הפוכה לגמרי, היא כל הזמן ריחמה עליי, חוששת כל העת פן תיפגע בי עד שיום אחד לאחר היכרות קצרה, פשוט הרימה אליי טלפון וטענה בפניי שכנראה אני עדיין לא בשל לקשר חדש. אינני יודע אם זו הייתה הסיבה האמיתית או סתם תירוץ.
בחורה אחרת שסיפרתי לה בפגישה הראשונה, דיי ריחמה עליי אבל המשיכה לצאת איתי למרות זאת. הייתי מעביר את זמני הפנוי בסופי שבוע ומחלק אותו בין ביקור חטוף אצל הוריי לבין יציאה לבילויים עם אותה בחורה. בשני ימי שישי שנפגשנו, גם נשארתי ללון בביתה, זה היה לי מוזר בתחילה אך חיפשתי כל מיני דרכים על מנת לצאת מהשגרה וזו הייתה אחת מהן. יחסי המין בינינו לא היטיבו עימנו בלשון המעטה. כנראה שאפקט ההתקפים עדיין ניכר בי והפריע לי להגיע לביצועים המיטביים. כחודש לאחר שהתחלנו לצאת, החלטתי שאני כבר לא נמשך אליה ונפגשתי איתה על מנת להיפרד ממנה. התגובה שלה הפתיע אותי, היא לא חסכה ממני מילים לא יפות, שאחסוך מכם אותן. בין היתר טענה שטוב שאנחנו נפרדים, כי רואים שאני חולה נפש, "אפילו הידיים שלך רועדות כל הזמן" דבר שלא היה נכון מיסודו וכנראה שניזונה מסטיגמות על אנשים "כמונו" והחליטה לצאת מהקשר כשידה על העליונה.
בחורה נוספת, רווקה כמעט בת גילי שסיפרתי לה כבר בתחילת הקשר על ההתקפים, קיבלה אותי בסבר פנים יפות. אמרה שאם זה החיסרון היחיד שלי, היא מוכנה לקבל אותי גם ככה. יאמר לזכותה שמאד הערכתי את כנותה והאופן בה קיבלה אותי, רק לצערי לא נמשכתי אליה דיי הצורך על מנת להמשיך איתה את הקשר.
יש לציין שהייתי דיי מוכן לקבל כמעט כל בחורה ולא הייתי בררן גדול, העיקר שתמצא חן בעיניי ואני בעיניה.לא הייתי במצב הכי טוב מבחינה רגשית וחיפשתי בנרות את החום והאהבה המגיעים לי אחרי המשברים שעברתי. הייתי מאד נאיבי בקשר שלי עם בנות, ומטבעי אני לא יודע לשקר. לכן העדפתי לספר כבר בהתחלה. אולי זו הייתה טעות, יכול להיות שעדיף לחכות עם הסיפור הזה לשלבים מאוחרים יותר בקשר בהם ניבנה האמון והאהבה פורחת וסיפור כזה או אחר מהעבר כבר לא ייפגע. בשלב בו לומדים כבר להכיר אחד את השנייה וסיפור שכזה הופך להיות באמת שולי.
מלבד הביטחון העצמי שנפגע קשות אחרי ההתקפים והעזיבה של אשתי הראשונה, ניכר עליי שעברתי משבר עמוק. מטבעי הייתי מופנם ואולי תכונה זו הייתה דומיננטית יותר באותם ימים. אך אדם מבחוץ שזכה להכיר אותי, לא יכול היה להגיד מה מקור אותו משבר שעברתי ולא יכול לומר אם הסיבה לכך היא ההתקפים או הגירושים. לדעתי זה היה שילוב של שניהם. חשתי מאד מושפל באותם ימים.
יום אחד קיבלתי הודעה דרך אתר ההיכרויות מבחורה שהכרטיס שלה באתר היה ללא תמונה מזהה (ושלי היה עם תמונה "מהימים הטובים יותר"). במקרה היא גרה באותה עיר שאני מתגורר בה ומאד שמחתי על המציאה, סוף סוף לא אצטרך לנסוע מרחקים כדיי להכיר בנות. הפגישה הראשונה בינינו הייתה לאחר מס' הודעות שהשארתי לה בתא הקולי בטלפון ועברו מס' ימים עד שחזרה אליי. החלטנו להיפגש במסעדה וכל אחד יגיע ברכב שלו.
נפגשנו במסעדה בעיר מגורינו, היא הייתה חביבת מראה והניצוץ בינינו היה מהרגע הראשון. היא הזמינה נס קפה, ואני הזמנתי נס קפה ולאכול חומוס עם פיתה, שילוב מנצח שעד היום אנחנו צוחקים על המקוריות שבו. השיחה בינינו קלחה, כאשר סיפרתי לה על מה שקרה לי ומה שעברתי. היא לא פסלה אותי והרגשתי כבר אז שהיא מאד מחבבת אותי.
מכאן אני מעביר את תיאור אותו ערב לאשתי (אותה בחורה עליזה מאותה פגישה):
"כשהגעתי לפגישה הייתי כבר אחרי כמה פגישות עיוורות עלובות ובלתי מוצלחות זה ככה וזה ככה ואני תמיד חשבתי לעצמי – למה זה ? אני בחורה שנראית טוב, מלאת חיים והומור – אני יכולה להמתין לטוב ביותר- גם אם זה ייקח שנים לא אכפת לי – תמיד הגעתי לפגישות העיוורות עם הרכב שלי שככה אני אוכל לברוח תוך כמה דקות ואופס לחזור חזרה אל הילדה שלי אה שכחתי לספר שיש לי ילדה קטנה היום בת 7 אבל אז היא הייתה בת שנתיים וחצי לערך, באוקצור שמתי את הילדה אצל ההורים שלי ואמרתי להם כהרגלי תוך 5 דקות אני חוזרת הגעתי לפגישה ופשוט לא האמנתי על הרכב נשען לו בחור שבעיני היה באותו רגע פשוט בחור יפה תואר אהבתי את מה שראיתי כן היה לי קליק , ישבנו ודיברנו עד 4 5 לפנות בוקר (כשהייתי בטוחה שאחזור תוך 5 דקות לקחת את הילדה שלי מההורים שלי) הוא סיפר לי על כל מה שהוא עבר, ואני אמרתי לעצמי בלב איך יכול להיות שבחור שנראה כל כך טוב ותאמינו לי הוא נראה ממש ממש טוב , איך בחור כזה כ"כ עצוב ולא פייר זה לא מגיע לו, בכל מקרה כשהוא סיפר לי כל מה שקרה לו ועבר עליו – אמרתי לו שזה מוכר לי כי גיסי בעלה של אחותי כבר הרבה שנים נכה צה"ל וכל המשפחה מפרגנת לו, רונן נרגע וחייך לרגע.
חזרתי לבית הורי שתיתי קפה עם אמא שלי ואמרתי לה באלו המילים "אמא בעוד שנה מהיום אני אתחתן עם הבחור הזה" וכך באמת היה אותו תאריך אחרי שנה התחתנו ועד היום אני מודה לאלוהים שהפגיש ביני לבין הבעל המקסים שלי."
