מאמר זה נועד לתת דוגמא לאלה מכם שחושבים על כך שביום מן הימים יוציאו ספר המתאר את נכותם, או סיפור אחר שהוא תולדה של הנכות, או "סתם" ספר שיכול לעניין אנשים. הוא נועד להפיח בכם את התקווה ולהראות לכם שאם יש מספיק רצון, אין דבר שיכול לעמוד בדרככם.
איך הכול התחיל:
לפני 5 וחצי שנים, מיד אחרי המשבר הראשון שקרה במסגרת המילואים, כמה שבועות מתום האשפוז הראשון, התיישבתי מול המחשב ורציתי לכתוב סיפור מתח על מה שאירע לי במילואים. התיישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב, אולם לא יכולתי לכתוב יותר מעמוד וחצי, היה לי קשה מאד למרות הרצון העז שהתעורר בקרבי. לא היו לי את הכוחות הנפשיים לכך. אז הנחתי את זה בצד עד שיגיע המועד המתאים.
לאחר משבר נוסף שעברתי ובעקבותיו גם נטשה אותי אשתי הראשונה, שוב התעורר בי הצורך לשבת ולספר את מה שאירע לי לכל העולם, שכולם ידעו מה עברתי. הפעם הייתי חדור מוטיבציה ו-דרייב עצום לעשות זאת. יום אחד כשגלשתי להנאתי לפורום נכים ב-ווי-נט הכריזה מנהלת הפורום דאז – נורית פלג על תחרות סיפורים קצרים. נושא התחרות – הנכות וההתמודדות. החלטתי שאני משתתף, ישבתי וכתבתי עמוד אחד של סיפור שקראתי לו "סדר עולמי חדש" על מה שאירע לי ברגעים הראשונים של המשבר במילואים. להפתעתי הסיפור זיכה אותי בתחרות במקום הראשון, הייתי מאד מופתע. במקביל החלטתי לפרסם את הסיפור בפורום סגור בו אני חבר והתגובות עליו היו מאד מפרגנות.
החלטתי שאני כותב את סיפור המעשה ואיך הכול התחיל. אז ככה במשך כחודשיים ישבתי וכתבתי את הסיפור, בכל שבוע פרסמתי בפורום הסגור פרק נוסף, התגובות היו מאד מעודדות ונתנו לי כוחות להמשיך. מרגע שישבתי לכתוב, לא יכולתי להפסיק, כאילו הייתי אחוז אמוק. הרגשתי באותה תקופה בהיי רציני כתוצאה מכך, ההרגשה הייתה שמימית. עד שסיימתי את כל הסיפור הגעתי ל- 17 עמודי וורד בסך הכול, שהיו כתובים בתמצות מתוך סערת רגשות.
העברתי את הסיפור לקריאה ביקורתית על מנת לקבל חוות דעת אובייקטיבית ולא תלויה. חוות הדעת הייתה מאד מפרגנת ומעודדת, עם הרבה הערות אבל עם סיכום כי הסיפור שלי ראוי לפרסום. אולם הבעיה הייתה אורך הסיפור הוא פשוט היה קצר מידיי. פשוט הסגנון שלי היה לרשום הכול בתמצות בלי להרחיב בשום דבר.
המשימה הבאה שלי הייתה לשבת ו"לנפח" את הסיפור על מנת להגיע לנפח ראוי לנפח של ספר. אז שוב חזרתי למחשב וישבתי וכתבתי ופירטתי עד שהגעתי לנפח מספיק על מנת להוציא ספר.
כך עברו מקסימום 6 חודשים מרגע שהתחלתי ועד שסיימתי את תהליך הכתיבה והשכתוב.
הסיפוק בסיום היה עצום, הייתי מהלך כמו טווס גאה ברחוב והמטרה הייתה ברורה: לפרסם ספר שיספר את הסיפור שלי, למען כולם ידעו על מה שהתחולל, שכולם ידעו וישאלו את עצמם, איך זה שביום בהיר אחד, בחור חדור מוטיבציה מתגייס למילואים ומסיים אותם שבר כלי כאשר כל עולמו המוכר מתהפך על פניו. לא רציתי להניח לסיפור עד שכולם ידעו, המסר שלי הוא שאפשר להשתקם גם ממשבר קשה כמו זה.
בתחילה נתתי פרק אחר פרק לידידה שלי על מנת לקבל ממנה חוות דעת, היא הייתה מאד מפרגנת אך נשברה אחרי הפרק הרביעי בטענה שאין לה זמן לקרוא והיא לא רוצה לאכזב אותי בביקורת. אז התחלתי לחפש אנשים שיתנו לי חוות דעת, הגעתי למס` אנשים שיצרתי איתם קשר דרך כל מיני פורומים.
באותם ימים גם חיפשתי מישהו שיעשה לי עריכה לסיפור הגמור ויביא אותו לרמה מספקת על מנת שאוכל לשלוח אותו להוצאות לאור. הגעתי לגרפולוגית מרעננה, קבעתי איתה פגישה, היא סיפרה לי שיש לה במגרה מס` רומנים שכתבה ורוצה לפרסם ביום מן הימים, החלטתי שהיא מתאימה למלאכה. היא הייתה עורכת פרק פרק ומעבירה לי לבדיקה וביקורת, כך עברתי עם הסיפור תהליך נוסף בן כ- 5 חודשים עד שהגענו למוצר המוגמר. הבן אדם היחיד מחוץ לעולם הווירטואלי שידע על מלאכת הכתיבה שלי הייתה אשתי וכל הכבוד מגיע לה. לאחר כל פרק שסיימתי נתתי לה לקרוא ואיך לא, קיבלתי ממנה חוות דעת מצוינת ומפרגנת.
השלב הבא היה לשלוח להוצאות לאור. אספתי כתובות של כ- 15 הוצאות הגדולות בארץ, הדפסתי את הסיפור, צילמתי ב- 15 עותקים וכרכתי את כל העותקים. כתבתי מכתב הצגה בסיוע העורכת שלי ושלחתי את כתב היד. היו הוצאות שענו לי תוך מס` שבועות והיו כאלה שהתעכבו מס` חודשים. התשובה הייתה שלילית מכולן, מאד התאכזבתי. חלק מההוצאות אפילו לא טרחו להחזיר לי את כתב היד. אך מכיוון שהצבתי לעצמי מטרה לפרסם בכל מחיר (תרתי משמע), התחלתי ליצור קשר עם הוצאות פרטיות. במקביל לאחר שהודעתי על אכזבתי מההוצאות באחד הפורומים, שלחה לי מסר מישהי מקסימה מהפורום וכתבה לי שיש בחור נחמד המנהל את הוצאת תמוז והוא אוהב סיפורים בסגנון הזה. הוא נכה צה"ל בעצמו.
לקחתי את אחד העותקים שהחזירו לי, וניסחתי שוב את מכתב ההצגה במיוחד להוצאת תמוז. אחרי שבועיים קיבלתי ממנו טלפון שהם החליטו לפרסם את הספר אצלם. הייתי המאושר באדם !!.
קבענו פגישה כבר בשבוע שאחרי זה ובאותה פגישה גם חתמנו על החוזה. הפגישה הייתה מאד לבבית, החוזה היה הוגן ואני התחייבתי לממן חלק מתהליך ההוצאה לאור. ידעתי שזה הרע במיעוטו והייתי מוכן להוצאה הזו.
האכזבה מהתשובות השליליות של ההוצאות הגדולות לא הייתה כל כך גדולה, ידעתי בתוך תוכי שספר כמו שלי צריך הוצאה מיוחדת כי הסיפור נוקב ומאד חד, ולא כל הוצאה מוכנה לקחת על עצמה סיפור כזה עמוק כמו שלי.
בדיעבד אני כלל לא מצטער, אני חושב שהסיפור שלי חשוב על מנת שאנשים ידעו מה עלול לקרות בשירות מילואים. לא הייתי מדלג על אף שלב ולא הייתי עושה אחרת שום שלב. הרגשת הסיפוק היא עצומה וקשה לכמת אותה במילים. זה לא סיפור קלאסי של סופר הכותב סיפור בדיוני, אני לא הייתי צריך להמציא כמעט כלום, הכול היה מונח לו שם בנשמתי, הייתי רק צריך לשבת ולכתוב.
מי שיש לו סיפור מיוחד, אני אומר לו לא להתייאש מהתהליך שהוא לפעמים ארוך ומייגע אבל יש בצידו המון סיפוק, מכל התהליך ובטח מהתוצאה המוגמרת. אני כבר מחכה בקוצר רוח לקבל את הביקורות על הסיפור לכשיתפרסם.
