עכשיו אני לבד, בודדה לעד.

שוב לבד .

בין כול כך הרבה אנשים

אני נאבדת , אני נעלמת פשוט לבד ..

שונאת לשמוע שיהיה בסדר.

כי אני יודעת שלא יהיה בסדר

זה סתם שתי מילים .

שתי מילים בלי משמעות .

אף אחד לא באמת מתכוון לזה .

פתאום מרגישה מין כאב חזק בלב

כאב ששום תרופה לא תוכל לרפא

מרגישה חנק כזה שכבר נמאס לי .

נמאס לי מהשגרה המעצבנת הזאת

נמאס לי להאמין שיהיה בסדר

נמאס לי , פשוט נמאס.

לא רוצה כול בוקר לקום

להעמיד פנים שהכול בסדר אצלי .

לחייך .. למרות שמבפנים אני בוכה.

למדתי כבר להעמיד פנים

למדתי שלא משנה מה אני יגיד

אף אחד לא באמת יקשיב

אף אחד לא באמת יעזור .

אני מפחדת פשוט לא להרגיש יותר .

מפחדת שאני יאבד את עצמי

יאבד את עצמי בין כול העמדות פנים האלו .

מפחדת שאני ישכח מי אני בין כול הצביעות הזאת.

אני רוצה להשאר עצמי.

יותר מידי זיכרונות יש בי . פשוט יותר מדי..

אני רוצה להוציא אותם ממני .

אבל זיכרונות ?

אי פשר להוציא זה תמיד יישאר בי .

כל הכאב, האהבה , השמחה, הדמעות

כל מה שהיה  פעם ,

תמיד יישאר בתוכי .

וכשהזיכרונות האלה מחליטים להציף אותי-

יוצאת דמעה.

יש כאב בלב . כאב כ"כ חזק .

יותר חזק מכול דבר אחר .

אני פשוט רוצה לצעוק

להוציא את זה ממני

להוציא את הזיכרון .

להוציא את הכאב.

לא רוצה לבכות ,למה כ"כ כואב לי ?

למה כ"כ כואב לי שהזיכרונות מציפים אותי ?

מציפים אותי פתאום.

מציפים אותי שאני לבד וכשאין לידי אף אחד .

אני לא רוצה עוד זיכרונות-

כי עכשיו אני לבד

בין כול כך הרבה אנשים -

פשוט לבד..איך זה הגיוני ?