מעל אופק יין ניצב האביר רכוב על צנחת הסירחון של אלה אשר עמדו בדרכו. הפיזיקה של מראות הבראשית אומרת שהגיע זמן לחדול. אך נפשו היא נדודים וחרבו לא רוויה. אלים רבים עוד יפלו חלל.
האביר - שטוף הזימה והתוכחה - ניבט מבעד למראות היקום.
"הגיע הזמן לחדול" - אומרים לו כוחות האלים הבדויים מנבכי האינות.
הרי האזמרגד עוד יפלו חללים בין תבליני הפסולת הקיומית של השכחה.
ומעצם היותם אזמרגד יפתחו שערם אל תהום החשכה ואביר יבוא בגן השיממון. עקוד יעקוד מעל מזבח האלים, את לשונו מחיקו ייתן וישא את שתיקתם. קיומו אבד ביום לידתו וימיו נתונים לחסדי חלומות הלילה. בדמדומי צעדיו את דרכו השניה, מראות לו הן צל מעולם שהיה. חול הים נושא את משקולו וצערו על כתפיו ככדור האלים, את ראשם התיז מפסלים ופיזר לגרגרי רוח השכול.
לגן השיממון אין התחלה ואין סוף - אולם נטול אלים ונטול אמונה אינסופית.
האביר המט לנפול טמן את פניו בידיו והתמוטט על אדמת החול המושלגת.
ראשי הפסלים מפוזרים הנה והנה במבוכי השכחה הדומיים של המוות.
קולו מבכר ובא מתהודת היקום - כמו היה אל אחד בזכות עצמו - אל התועבה והשיממון. עצי הגן מבכים על יום מותם הקרב ובא, בתהלוכת המתים המהלכים על פני אדמת הריקבון הקיומית.
רוכב בתוך ענן של סדר בתוך הכאוס של בערת הסנה, לא קדוש בפניו מקומו וקרח כיסה פני תהום. אל עומק אדמת טרשים יורד הוא. פסלים הם שנים לצידי הדרך. ספינקסים של אמת. רואים אל מקום אליו לא יביט. ורק דממת קיום תדע לעבור את ששומרים הם עליו. צעדיו כבדים ולצידי הדרך מוטלים אבירים אשר גופם נרקב מבתולות הצימאון. עונג מחלחל וזולג מגופו זה של האביר. בתוך המעגל עומד הוא וצועק את שתיקתו אל פסלי אמת. הביטו אל נשמתי החלולה. הביטו אם בכם יש מוות. ודמותי תביט חזרה ממקום זה אליו לא תוכלו ללכת. כי קולי נושא זעם וחרבי היא ידי היא אני. אני המעגל בו אני עומד. אז הביטו וזעמי יהיה בכם לאחרון הימים. לא אל היה אם כי אחרון הנוודים. בנו של אלוהים של גור. אדם מושלם בלידתו ושלמות כנועה במעשי ידו. מעשיו הם מבשרים צל ומוות.
אדמת הטרשים שייכת לחורבן אלילים שטומאתם נוכחת בעיניי נשמותינו עד כלות הקיום. הספינקס של הרגש הינו דמוי בדיון חושים עשוי היטב.
חללי האבירים המוטלים משני צידיו הם כאות לגורלו הקרב הבא.
ריקבון האשליה - תועבת קרבות הדמים והשכחה העל-חושית.
אחרון הנוודים טען שהיה, כמו באדמת חולית - נצר לשכבות הפרימן - חופש נטול קיום ואכזבה תוך-עורית של הפחדים העמוקים ביותר של תודעתו החולה.
בנו של הבדיון המוחלט, אלוהי הגאות והשקר. תפיסתו הפרדוקסלית של העולם הניבה אכזבות אידיאליוזיוניות של פנטזיות היפנגוגיות רבות מאין ספור.
שדי ניצחון מרחפים באוויר. קריעת שמע נותנת אותותיה והים היה לחרבה. פסלי האבדון נסחפים ברוח קרב. ידיהם גדועות ומר וגורלם מאדים את ים הדמעות. אשליות היו לאין ונצח הנסיבתיות המעגלית מסמן כי הגיע זמנם של הרי האזמרגד לחדול. חושך יהלך על הארץ, חושך על פני תהום וחרבות האנושיות אשר תחדל כאשר ירכב בא אביר זה. בא משיממון ואל שיממון ישלך את אשר יעמוד בדרכו.
שדי הניצחון כבר אינם מנצחים עוד. חרבת הים עולה על גדותיה ונוצר גל צונאמי אדיר מימדים שמאיים להשמיד את כל יושבי הרי האזמרגד שכוחי האל.
אכן, הגיע זמנם של הרי האזמרגד לחדול, עליהם לפרוק את עמדות השליטה מן מגפיהם הבוציות של יצוריהם הנלוזים. האביר השחור על הסוס השחור, בשריונו הקוצני, ילחם במלוא עוז בהידרה האיומה, וכשיביס אותה, יחדור באבחה גועלית דרך נשמתה המפולחת של ראשה ערוף התקוות והמחילות עד קצה קצים.
אך לא לחדול גורלם של הרי האזמרגד. יהיו לאין בעניי רוחות האופל ויהיו הכל. מושב אלים צמאי דם. תמרות עשן יעלו מעל מה שהיה פעם שוקת דם. יעברו הם את המציאות הפיזית וישכנו בתוך חדר חמישי בלב תושבי הקיום הלא מוצק. ורק אחד. אביר ידע את סודו של חדר זה וכתר יהיה שמו. לשם תחדור חרבו בסיוטי הלילה וידעו כי ליבם שייך לו. לא קדוש מקום זה עוד. נשמת אפו מבעבעת מזיכרונות השכחה וייקח את חטאי האנושות על גבו. היא לעולם תהיה שלו ובידו יעצב את כאבה, ותלתלי האימה אוחזים בדפנות מזבח של תפילות יהיו קורבן לאפרו של האחד. ומי ישמע קולו?
בדיוק רגע לפני שקולו נדם לעד, שמעו אותו אלי האזמרגד הבדויים, ופערו פיהם בכדי ליצר איזו שהיא תפילת תוכחה המונית, אך שום קול לא נפלט, רק היס מצמרר של תועבת חושים היפנגוגית קודרנית.
פליטת הפה הכמו-פרוידאנית בערה בלהבות חורבן אורק, והרי האזמרגד החלו להישרף עד שלא נותר מהם דבר. הירוקת התכסתה אזוב בזלתי, וגוויות האדם קפאו כמו זכרונות העבר העלומים של פומפיי.
תופת עולם שהיה ונשכח, הותיר אחריו רשמים פוסט-אפוקליפטיים של תערובת עילאית ובוצית כמו קפה שחור רותח שאדיו מבכים על אובדנם לחלל האוויר היבש ולח.
