אמא יש רק אחת
הוא הגיע אלי. זחל לאט, מהסס, מתקרב.
עצמתי את עיני והרגשתי את ההתרגשות זורמת בעורקי. הפסקתי את נגינתי על הפסנתר. הייתי המומה. הייתכן? הבטתי סביבי בחשש. לבד בבית. שום קול לא נשמע. נדמה היה לי שאפילו הציפורים בחצר חדלו מלצייץ. לבי הגביר פעימותיו. פקחתי את עיני תרה מסביב. החדר היה ריק מלבד הרהיטים שעמדו וכאילו בהו בי לא מבינים את התרגשותי. אף אחד לא עמד לידי. האם אני הוזה?
ואז הריח התגבר. ריח הגוף של אמא. היה לה ריח מיוחד. לא דומה לשום בושם, לא דומה לשום סבון, לא דומה לשום פרי או ירק. היה זה ריחה של אמי.
"האם באת לשמוע אותי מנגנת?" מלמלו שפתי החיוורות "תמיד אהבת לשמוע את נגינתי. ואיפה אבא? אתם כל כך חסרים לי!"
חיכיתי בציפייה למענה, לסימן, ללחישה – אבל השקט חתך את אוויר החדר.
"אמא, את יודעת שעכשיו נמצאו מכתבייך שכתבת בהיותך באיסטנבול? המכתבים אותם כתבת פעמיים בשבוע לאביך. המכתבים נמצאו בעליית הגג של יצחק אחיך האהוב".
שוב המתנתי בציפייה מתוחה. הרגשתי שאני עוצרת את נשימתי שממש הפריעה לי להתרכז ולנסות לשמוע את אמי. דממה.
"אמא, אני בטוחה שאת שומעת אותי כי אני ממשיכה להריח את ריח גופך. את פה לידי. לו יכולת לענות לי או לתת לי סימן כלשהו...
אני מרגישה צורך נפשי להמשיך לדבר אליך בתקווה שאת אכן שומעת אותי. אף פעם בחיינו המשותפים לא הצלחתי להגיע לשיחת נפש כלשהי בינך לביני. תמיד הערצתי את אבא ואילו אותך ראיתי כדבר מובן מאליו. אמא שדואגת לי, מכבסת את בגדי, מגהצת אותם, מבשלת לי את כל מה שאהבתי ומוכנה לעזור לי תמיד עם הילדים.
עתה כשקראתי את מכתביך, כשבכיתי לילות רבים בקראי את כל שעבר עליך שם, בגלות, רציתי לצעוק בלילות מתוך כאב לבי. גיליתי אמא אחרת. אמא עם רגשות עזים. אמא עם בעיות שהיה עליה להתמודד אתן, עם סבל נפשי נוראי. אמא עם אהבות ושנאות, עם תקוות וייאוש. אדם אחר משהכרתי, אדם מלא, אדם בפני עצמו ולא צילו של אבא. היום אני מבינה דברים רבים שעברת. איך לא סיפרת לי מעולם מה עבר עליך? אהבתכם, שלך ושל אבא, היתה אדירה. איפה יש עוד אהבה כזאת? מסירותך לא ידעה גבולות. הקרבת הכל מעצמך. סבלת ושתקת. אפילו לא ניסית מעולם להעביר לי איזו שהיא שנאה כלפי האנשים שעשו לך רע כשהיית רחוקה ממשפחתך, שם בגלות, עם בעל אוהב ושני ילדים קטנים. אי בים של שנאה ותככים. איך עמדת על סף התמוטטות, על סף איבוד לדעת ורק אהבתך לאבא ולילדיך החזיקה אותך בחיים ונתנה לך כוח להמשיך ולשאת בעול היום יום ולקוות ליום שיגיע, לאור בקצה המנהרה, ליום חזרתכם כמשפחה ארצה, למקור מחצבתך".
הדמעות זלגו מעיני, כולי הוצפתי בזיעה קרה ורק דבר אחד חשבתי כל הזמן:
שרק לא ייגמר! שרק אמשיך להריח את ריחה של אמא ולדעת שהיא מקשיבה לי.
הריח הלך והתגבר. היתה לי תחושה שהיא עומדת לידי, נוגעת לא נוגעת, מחייכת, מלטפת, שותקת.
פשטתי ידי לצדדים בהיסוס, אולי ארגיש בה איכשהו. האם יצאתי מדעתי? אמא הרי נפטרה לפני למעלה מחמש עשרה שנה! התפללתי בכל כוחי בריכוז רב שהריח רק לא ייעלם, שאוכל להמשיך ולהריח את ריח גופה המיוחד, אותו ריח שליווה אותי כל ילדותי.
הרגשתי שאוזני מתחילות לכאוב לי בדיוק כמו שהיה קורה לי כשהייתי ילדה קטנה בגן. הכאבים הלכו והתגברו, כמו אז, בכל פעם שהיה תוקף אותי כאב אוזניים באמצע הלילה והייתי מתעוררת בבכי. אני רואה אותה מנסה להרגיע אותי, מחממת קצת שמן זית בכף, נושפת בפיה לקררו קמעה ומזלפת לי כמה טיפות לתוך האוזן הכואבת. אבל הכאב לא היה מרפה. מנסר בתוך הראש כמו מחפש דרך לצאת ואינו מוצא. אמא כבר החזיקה במנורה הכחולה והחלה מחממת את אזני. החום היה נעים ויותר מהכל אהבתי את הצבע הסגול של המנורה. להט החוט הסגול צייר לי ציורים מאוד יפים בדמיוני. הדמעות פסקו, הכאב הוקל, אבל לא עבר לגמרי.
"עבר לך?" נהגה לשאול כשהיא רכונה עלי ואדי ריח גופה מכסים אותי כמו שמיכה חמה ורכה.
"קצת יותר טוב, אבל עוד כואב", התלוננתי.
"אולי את רוצה לבוא לשכב לידי במיטה ואני אחמם לך את האוזן במיטה שלי?" נהגה לשאול.
עוד לא סיימה את הצעתה ואני כבר נשכבתי במיטתה כשאבי מביט לעברי ממיטתו בפנים מודאגות. חום גופה עוד היה מתחת לשמיכת הפוך. אמא נשכבה לידי. נצמדתי לגופה החם והשופע. יותר מהכל רציתי להריח אותה. השלווה ירדה עלי. הכאבים הלכו ונמוגו כמו בערפל ועיני נעצמו.
גם כשהבית היה מוצף בריח תבשיליה המיוחדים, מעולם לא דבק בה ריח התבשילים. תמיד כשחיבקה אותי הרגשתי את הריח המיוחד של גופה.
"אמא'לה שלי! אנא סלחי לי אם גרמתי לך עוול. אם לא הבנתי אותך. אם המעטתי בערכך ולא שתפתי אותך בהרגשותיי. בכל מה שעבר עלי בגיל ההתבגרות, באהבותיי, במחשבותיי. לצערי רק היום אני מבינה דברים אחרת. מאוחר מדי..."
כשמצאנו אותה מתה במיטתה וידה לופתת את כרו של אבא, שהיה מיותם כבר ארבע שנים,
נעלם אותו ריח. עמדתי מביטה בה. כל חיי עברו לנגד עיני. גם במותה שכבה מסודרת, נקייה ושקטה. ניסיתי לרחרח את האוויר. אולי אחוש בפעם האחרונה בריח גופה – אבל לשווא. הוא לא היה שם.
הרגשתי איך הריח מתחיל להימוג על ידי. אני יושבת בוהה, ידי עדיין על קלידי הפסנתר, דמעותיי זולגות מעיני ונחירי אפי מתרחבים, מנסים לאחוז בריח של אמא עוד דקה, עוד כמה שניות...
אך הוא אבד לי לעד.
אודיה בנד
© כל הזכויות שמורות לאודיה בנד
