אביגיל

גופה של אֶלִייָה רעד כעלה, היא עצמה את שתי עיניה בחוזקה וניסתה לנשום. הכאב החד פילח ישותה מבפנים, קרע נשמתה לגזרים, כאַיִל המנגח בחומת גופה שוב ושוב. רק קליפתה הייתה חזקה, בחזות שהפגינה כלפי חוץ; אשת עסקים ממולחת שלא נבהלת ושורדת כל סערה, בברה הייתה שברירית כזכוכית עדינה, המתנפצת בקלות. היא לא ידעה נפשה מרוב צער ובלבול.
ברעד הולך ומתגבר הקישה את המספר של אליהו.

"היי לִייָה שלי, מה שלומך?"

שמעה את קולו החם והעמוק של אליהו, כקול שבא מן השמים, מן האור.

היא לא ענתה. הגוש שחנק את גרונה לא אִפשר לה להוציא הגה אנושי מפיה.

"אני איתך חמודה, דברי איתי."

אליהו הכיר אותה כל-כך טוב. הוא ידע אותה לפי קצב נשמותיה, תנועות גופה, המימיקה בפניה. הוא היה שם תמיד בשבילה, לאורך כל השנים, כאב קדמון;  מנחם, מחבק ועוזב כשצריך.

הם הכירו בתקופת הצבא, כולם אז חשבו שאֶלִייָה ואליהו הם זוג משמים, הם היו שתי נשמות טועות וּתאומות, כרוכות זו בזו, כאֵלו שלא נפרדות לרגע, הם סעדו זה את זו, אך לא מאותן הסיבות שחשבו כולם.
לִייָה [כך קרא לה] לא מָשַה ממנו לרגע כששכל את שני הוריו בתאונה מחרידה. היא זו שמשתה אותו מתהום השכול והייאוש והראתה לו, כמו לילד, סימני דרך לחיים, יד ביד, עם הרבה סבלנות ואהבה.

"אָת הלִייָה שלי, היָה שלי" היה מחבק אותה בחום וממלמל שוב ושוב, בכל פעם שבאה אליו, ניקתה אותו מסחי החיים ומורה לו בתוקף להתעשת ולהתגבר "מה הייתי עושֶה בלעדייךְ?"

"ואתה, הלִיהוּ  שלי" הייתה משיבה לו בצחקוק ופורעת שערותיו. "אתה, המשפחה שלי, החברים שלי, הכול, הכול ושלא תעז לחשוב אחרת."

הוא היה לה לעזר ולמשען כשהתלבטה בדבר זהותה המינית ולא ידעה איך להתמודד עם הידיעה שהיא חובבת נשים.
"איך אני אעמוד מול כל העולם ואשתו ? עדיף לי למות ולא להיות מי שאני." אמרה לו אז בייאוש ניכר.
"בשביל זה לא צריך למות" השיב, "את הרי לא תפקירי אותי כאן לבד על הכדור האנושי."
הוא אחז בידה ברכות ועוצמה, כשנכנסו לבית הוריה לבשר להם. הוא תמך בה בכל שלב. הכול היה קל יותר לשניהם, ביחד ולחוד, הצבא, הלימודים באוניברסיטה והחיפוש אחר הדרך.

אומנם לא אחת סבלו מקנאת בנות זוגם, שלא הבינו תחילה את מהות הקשר, אך עם הזמן ידעו הכול, כי אלו חוטים חזקים הקושרים את שניהם באופן שלא ניתן להסביר ואולי אף לא צריך.

"לִיהוּ, אני חייבת לראות אותך." אמרה לבסוף נשנקת, לאחר דקות ארוכות של שתיקה.

"אין בעיה מתוקה, זה ייקח לי קצת זמן להתארגן. איפה את?"

"בים"

הוא לא היה מופתע. הים היה המקום שאליו ברחו כמעט תמיד, ביחד ולחוד. הוא ידע בדיוק היכן היא ניצבת ויכול היה לדמיין אותה עומדת נרעדת, בלילה הקריר הזה, מול הצוקים והגלים הסוערים, תוהה וטועה. השעון הורה חצות. מוזר, חשב, כל הדרמות מתרחשות בשעה הזו, המכושפת משהו.

"אתקשר אלייך עוד 10 דקות, כשאהיה בדרך, את רוצה לספר לי בינתיים מה קורה?"

"לא, אני פשוט לא יכולה" ענתה רועדת, כשהיא מנסה להדוף את השדים המקפיאים אותה.

היא סגרה את הנייד והביטה בגלים המתנפצים אל הסלעים. איוותה לזעוק לשמים כאבה, אך האלם אחז בה כשד דמוני. תמיד צעקה כל שרצתה אִם משמחה, התרגשות או כאב, אך הפעם הזעקה בערה בתוכה כגוש לבה לוהט הממאן להתפרץ. היא שמעה את ליבה נשבר לרסיסים וחשה מדקרות בכל גופה.

הצליל המתגבר מהנייד העיר אותה משרעפיה המבולבלים.

" לִייָה, אני בדרך אלייך, דברי איתי."

"אין לי מה לספר לִיהוּ, אני לא יודעת למה התקשרתי אליך. אולי אין טעם שתבוא בכלל, ממילא דבר לא ישתנה."

"אני כבר בדרך אלייך ואת יודעת ששום דבר שתגידי לא ישנה מבחינתי. ספרי לי מתוקה, מה קרה? קרה משהו עם הילדים? עם אֶמִי? בעבודה?"

היא הביטה אל השמיים השחורים, צינת הלילה לא קיררה, אף לא במעט, את הלהט המתעצם בחזה, ליבה חישב להתפקע.

"לא, לא, לא. זו רק אני. אתה יודע שמאז ומתמיד הייתי אני הבעיה הגדולה של עצמי. חופרת לי בור ענקי  במיומנות רבה, מטילה את גופי ואחר רוקדת בטירוף על קברי, מהדקת את הרגבים ממעל, בזמן שאני נחנקת מבפנים."

"אמרתְ לי פעם, לִייָה שלי, שהאדם הוא סך כל הבחירות שלו וזה תמיד נכון. כמו אז, כשהכרחת אותי לבחור בחיים, להתנקות מהאלכוהול והכדורים ולחזור לצבא. אמרת לי... זה רק לתקופה של חודש, תעשה מאמץ ואחר כך נדבר שוב, את זוכרת?"

"כן."

"אלמלא היית שם להסביר לי, כמו לילד קטן, איך זה פועל כאן על פני כדור הארץ, בטח כבר הייתי בעולם אחר."

"תעזוב לִיהוּ, זה סיפור ישן נושן ואתה במקום אחר לגמרי."

"אני יודע ואת במקום שלך עכשיו, רואה רק תהום שחורה ועמוקה ללא תחתית. אולי תספרי לי מההתחלה?"

"אספר לך כשתגיע."

"לא, אני רוצה לשמוע אותך עכשיו, כך הנסיעה תעבור לי יותר מהר. אני לא אירדם ואת לא תתפרקי לי בהמתנה. את הרי לא רוצה שאירדם על ההגה?!"

אליהו ידע בדיוק על אילו נקודות-דאגה ללחוץ. הוא לא רצה לאבד אותה לרגע. הפעם, היא נשמעה לו נואשת באופן שעורר בו פחד.
שתיקתה התארכה.

"אז זה לא קשור לאֶמִי ?"

"לא. ממש לא. לגמרי. אֶמִי שלי, אהובה שלי, היא טובה אלי מתמיד. מבינה את השטוזים שלי, מניחה כשצריך, עוטפת במידה הנכונה. ואתה מכיר אותי היטב, הרי לגמרי לא פשוט לחיות איתי. מאז שעברנו לגור ביחד, הכול מושלם. הילדים רגועים ומטופלים כל-כך וזה לא בגללי, זו היא שמכניסה כל-כך הרבה אור ושלווה לחיים שלנו."

"זה גם את לִייָה, אל תשכחי לרגע שגם את חלק מהמשוואה הזו. ואל תמעיטי בערכך. היחד שלכן, זה מה שעושה את זה למושלם."

"אולי."

"אז למה אני שומע תהום של ייאוש בקולך, תגידי ילדתי?"

היא חייכה. הם תמיד קראו זה לזו ילדי וילדתי כשאחד מהם נשבר.

הוא היה הילד שלה כששכב בביה"ח וגילו אצלו סרטן. היא הייתה ילדתו, כשילדה את ילדיה.

הדרמות האמיתיות, חשבה לרגע, מתחוללות בחייו.
ומה היא? משחקת בדרמות של אהבות בלתי פתורות כל חייה.
היא חשה את כאב הגהנום הפרטי שלה, סך כל בחירותיה, מתערבל ובוער בתוכה, נטוע בעונג גשמי ושמימי כאחד. כקיסוס משורג סביב עץ וחודר לתוכו, כך דימתה אהבותיה, חטאיה.
היא כעסה על עצמה באותו הרגע, על כך שהפריעה לאליהו משנת לילו בזרועות אהובתו והריצה אותו אליה בחצות. היא כעסה על כך שתמיד איכשהו כשהכול טוב ונפלא היא מחפשת איזה חלק של פאזל שחסר בחייה.

**

" לִייָה? את עוד שם?"

"תחזור לִיהוּ הביתה, אני אהיה בסדר. זו רק אני והדרמות שלי. מחר, הכול יראה אחרת."

"אני אצלך עוד שתי דקות. רק תגידי לי, מי זו?"

הוא יודע, חשבה, הוא יודע.

היא לקחה נשימה עמוקה למרות הכאב שהיה כרוך בהכנסת חמצן לריאותיה.

"תגיד לי לִיהוּ, האם קרה לך פעם שפגשת מישהו והייתם סימטריה מטאפיזית מושלמת והגוף שלך נרעד בתערובת של כאב ועונג מתוק?"

"את מתכוונת כמו רעד המיתר העליון בקתרוס?"

"כן, בדיוק, ידעתי שתבין אותי. מין שלימות שמימית של פליאדיה, אך עם כניעה, פאקין שיט, להוויה הארצית המתחוללת בחיינו העכשוויים."

" לִייָה?"

שתיקה ממושכת.

"אני כאן, חונה ממול."

אליהו דומם את המנוע. הוא ראה אותה מרחוק מקפצת לעברו, בניגוד מוחלט לדבריה האחרונים.
הרוח פרעה את שערה והצעיף הסגול הכרוך סביב צווארה התבדר ברוח משווה לדמותה נופך של מלאך. לרגע היה נדמה לו כי תעוף עד אליו.
כל-כך יפה, חשב, אי אפשר לראות מבעד לקליפה את שמתחולל בה.
הוא ניסה לשווא לקלוט את מבטה, בשל המכוניות החולפות בשאון משני עברי הכביש, ליבו המה בחוזקה כתוף המבשר אפילוג של טרגדיה יוונית. הוא הניס מחשבותיו הרעות,  רק עוד רגע, הסדיר נשימה, הכול יהיה בסדר, כמו פעם, כמו תמיד, עוד יגלגלו ביניהם את הדרמה הזו, כמו את כל האחרות בחיים של שניהם.  אֶלִייָה רצה לעבר מכוניתו, לא משגיחה במשאית המתקרבת והמפית עליה כתבה לפני כמה דקות:

אביגיל,

היית לי

סימטריה מטאפיזית
מושלמת

וגופי נרעד
בתערובת כאב ועונג מתוק

אך נכנענו

ניתקה מידה והתעופפה אל-על.