"בוקר טוב שרונה", אמר ונגע בכתפה.
"בוקר טוב", פקחה עיניים ומלמלה,
"ביקשת שאעיר אותך מוקדם, עכשיו כבר שבע, את קמה?"
"עוד רגע, כבר קמה, אני מאד עייפה"
"טוב. את רוצה קפה?"
"כן, תודה".
"שרונה! מה שוב נרדמת? הקפה מוכן, הוא על השולחן, מחכה לך"
"טוב שמוליק, שמעתי, ענתה וקולה רפה, אמרתי לך, אני מאד עייפה, לא נרדמתי חצי לילה"
"אבל הקפה יתקרר, התלונן, אחרי זה תגידי שהוא לא טעים לך",
"טוב, טוב, אני קמה", התמתחה ופיהקה, מתרוממת, הסירה את השמיכה מעליה והתיישבה.
שמוליק במטבח, עתון הבוקר בידיו. היא מרימה את הכוס ויוצאת אל המרפסת.
"מה קרה, איך זה שאת לא רצה ישר למחשב?" קרא אחריה,
"לא בא לי עכשיו", ענתה והתיישבה על הכסא.
"פלא פלאים! אמר והתיישב לצידה, אני חושב שנס כזה לא קרה כבר שנה. למה לא נרדמת, מה קרה?"
"לא יודעת, אולי עברתי את השעה, אולי בגלל הנחירות האיומות שלך, מה זה משנה, לא הצלחתי להרדם וזהו, אין לי כח, תן לשתות את הקפה בשקט!"?
"טוב, אני רואה שקמת היום על הצד הלא נכון. אני הולך לשירותים. כשתסיימי את הקפה תכיני לי את הסנדוויצ'ים".
אוף, איזה קרציה. על הבוקר, עוד לא פקחתי את העיניים, עוד לא לגמתי מהקפה וכבר אני צריכה לשמוע את כל הפטפטת הזאת והבקשות שלו. נכנסתי למחשב לא טוב, לא נכנסתי גם לא טוב. תעזוב אותי כבר בשקט, זה כל מה שאני רוצה, שקט ושלווה, איזו אתנחתא קטנה.
"אני הולך, צעק שמוליק מעבר לדלת חדר האמבטיה, יום טוב!",
"יום טוב גם לך" השיבה, ושמעה את טריקת הדלת.
* * * * * *
היא הסיטה לצדדים את דלתות המקלחת, אחר את ראש המקלחת ומשכה את ידית הברז. המים הקרים התחלפו לפושרים ולרותחים, תחת כף ידה. פשטה בגדיה, מטילה אותם על הרצפה ונכנסה. קילוחי מים רכים וחמימים יורדים על קדקודה, לאורך כל גופה. עוצמת את עיניה, מתמכת לתחושת הטיהור השוטפת אותה, חשה את המתיחות עוזבת את אבריה ומותירה אותם רכים וקלים.
היא שרה ויוצאת מחדר האמבטיה, ראשה וגופה עטופים במגבות עבות. מן המחשב נשמע צליל קצר, קול עולה: "התקבלה הודעה חדשה". היא פותחת את התיבה ונכנסת. לנגד עיניה מופיע שם השולח: אתנחתא. היא מתנשמת. לבה מחסיר פעימה.
הרבה זמן שהמחשבות האלו מתרוצצות לה בראש. מחשבות שמעולם לא ידעה, לא חשבה שאי-פעם יתקיימו בתוכה. היא עדיין אוהבת אותו, כל כך הרבה שנים אוהבת אותו. קשה לה לחשוב שתוכל לחיות בלעדיו, אבל משהו השתנה, בו, בה. יותר מדי קודים התרסקו ביחסיהם. פתאום החלה לדמיין את עצמה חיה לבד. המחשבה הבהילה אותה בתחילה, וכשחזרה התמונה, כל פעם מחדש, התרחבה ונצבעה.
היו ימים שהיתה כה נואשת, כה מדוכאת, לילות רבים התהפכה על משכבה, שפכה דמעות רבות בינה לבין עצמה. רק דבר אחד שמר על שפיותה, הכתיבה.
כשקיבלה את המחשב הישן במתנה, שמחה. נפרדה במעט עצב מה"הרמס" שלה, מכונת הכתיבה הקטנה ששירתה אותה שנים בנאמנות. איפסנה אותה בבוידם סגורה בתוך תיבתה השחורה, נזכרת איך אספה שקל לשקל עד שקנתה אותה, ואיך היתה יושבת בלילות, שעות, מול הדף הלבן, מתמלא במהירות באותיות שחורות, מדפיסה על מקשיה את סיפוריה. וכשהאותיות מאבדות את צבען מחליפה את הסרט לחדש, תק, תק, תק, תקתקה מכונת הכתיבה, מדפיסה ב'שיטה עיוורת', זו שלמדה בצבא, חולמת לממש באמצעותה את חלומה להיות לסופרת, והשכנה מלמעלה זועקת על התקתוקים בשעות הקטנות של הלילה.
לקח לה זמן עד שהשתלטה על המחשב, מקלידה בקלות וללא שום מאמץ את האותיות, מתייצבות כמילים, הופכות למשפטים.
שבת אחת בבוקר, היתה לבדה ורוחה נכאה, נכנסה למחשב והתחילה לשוטט באינטרנט בין האתרים. מכאן, לשם, הגיעה לפורום יוצרים, לאתר "מילים, מילים", מגלה עולם חדש לגמרי, עבורה. בפרץ של התרגת מתלהבת נרשמה מיד כיוצרת והתחילה משֲגרת משיריה וסיפוריה. התגובות גרמו לה להתרגשות רבה, לשמחה, לחדוות יצירה, ועד מהרה שבה לכתוב, חשה שכתיבתה נובעת ממקום לגמרי אחר. והיו התגובות, התגובות ששמחו אותה לרוב, ותגובותיה שלה ליצירותיהם של חבריה באתר, מהם נבנו הקשרים המשותפים. מדי פעם קיבלה מיילים אישיים אליהם הגיבה בשמחה. והיה אתנחתא. אתנחתא שהמחשבה עליו כה מרגשת וכה טורדת את מנוחתה.
היא איננה מכירה אותו. אינה יודעת דבר אודותיו, לבד מהדברים העולים מפעם לפעם מתגובותיו, ואת גילו והעובדה שמתגורר בדרום הארץ. אפילו את שמו האמיתי אינה מכירה, רק את הכינוי. התגובות שלהם אחד לשני כבר מזמן עברו לפסים אחרים, שונים. במיוחד אחרי המייל הראשון ששלח לה, ובו ביקש את מספר הטלפון שלה. אחרי לבטים רבים היא הגיבה במיל משלה, כתבה והסבירה: "מצטערת. לא מתאים, אני נשואה". הוא השיב שמבין, ובכל זאת רוצה לשמור על קשר איתה, באמצעות המיילים, אם היא מסכימה, והיא הסכימה, ולא ידעה להסביר אפילו לעצמה. לא רצתה.
האהבה שלה היתה תמיד טוטאלית. הבעירה בתוכה שמרה תמיד את הגחלת לוחשת. נדמה לה שהיא שומעת את אותה גחלת לוחשת עתה קולות דעיכה. חוסר הבטחון, הספקות, הבלבול, הסלע שלה, סלע הזוגיות עליו נשענה מרבית חייה, נשחק טיפין טיפין.
********
כשיצאה מתוך הבית, אחזה בזהירות את ידית הדלת ולחצה עליה בלאט להבליע רחשיה.
שקרים! שקרים לבנים או שחורים. אין דבר שנאה יותר משקרנים ושקרים, ועתה מאפשרת לעצמה להיות במצב שכזה. הבעיה תיווצר כשתאלץ להוציא מפיה שקרים שאינה מורגלת בהם. שנים רבות לא נאלצה לעשות בהם שימוש. בוודאי יקלוט בחושיו המחודדים שמשקרת, אף שמעולם לא העמידה אותו בנסיון. גם כך, בסופו של יום, תאלץ להסביר לאן יצאה כל כך מוקדם מהבית ולא אמרה דבר. אומרים שלפחד יש ריח, מעניין אם גם לשקר?! עדיין איננה יודעת ממה חוששת יותר, להתרגש ולשקר, או לוותר.
שרונה מעבירה הילוך במכונית ומאיצה מעט את דוושת הגז. אתנחתא היקר, ממתין לה בפארק הגדול והירוק, על הספסל מול האגם, מתחת לעצים. רועדת מהתרגשות, מהתשוקה לממש את הפגישה, רגשות שכבר מזמן שכחה מקיומן.
******************************************************************************
תרגיעו! הכל פרי דמיוני הקודח.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
