נבו

כשסער ים סוף כבמקסם שווא

ושינה צבעיו

 וינטו צללים לעת ערביים,

ותשם בסוף על שפת היאור

לא שערה האחות הרחומה את הסיפא .

כי הסוף היה רק ההתחלה. הנער שבגר

תפס מושכות ההנהגה ביד נטויה,

הובילנו בנחישות במדבר

דרך סלעי הגרניט ששתקו,

שממת הציה ודיונות החול

והבצק שלא הספיק להחמיץ היה מזונם,

ואת אותה יציאת מצריים חפוזה

נספר היום לצעיר ולבכור

והשקיף מנגד מעל הר נבו,

כך הלילה ישבו הורי אודי, אלדד וגלעד

ויאמרו "אנו עוד לא יצאנו,ואנא נבוא?"

ודמעה שתזלוג תשורר-