השואה

היום הגדול הגיע.

הלב פועם מציפייה.

אך לא הציפייה הנכונה.

כיצד דבר כזה קרה לנו.

לא עשינו דבר.

רק חיפשנו את מקומנו בעולם.

כמה קשה להתבודד, לבד.

אני נושאת תפילה,

שאי שם בשמיים,

הוא שומע.

אולי יחזור לבוא להושיע..

עברו מאז שנים כה רבות,

אך הזיכרון חד,

או שמא זו רק תחושה.

לאן כולם נעלמו,

ריק פה כל כך פתאום.

כיצד זה שכולם התנדפו,

רעש ההמון פג מזה כבר.

וכל צליל, כל הגה..

נשמר כהד.

מקום חשוך אלים.

עזוב אדם.

ואני בוכה דם.

לזכר האנשים שעבדו.

אינני יכולה לשאת את המחשבה,

שעודני כאן,

והם לא.

ה' אנא הצל את נשמותיהם,

החזר אותם הביתה,

זה לא מגיע להם.

הם לא עשו דבר.

ה' הכיצד זה שהסכמת לשואה?

*קבורת אדם, הם אינם כאן,

התרחקו מהזיכרון,

כמה שכואב להיות,

ימים עקובי דם,

לגרוף את אפר הנעלמים,

הם אינם כאן.*