זה קרה בשדה

זה קרה בשדה / מוטי לקסמן

אור הבוקר עלה לאט, בזריחה עדינה, והתפשט על פני העולם כולו.

גבעולי החיטה הירוקים והרעננים חייכו במתיקות לעבר השמש העולה במתינות בשמים.

שולה צחקה והסתתרה בין הגבעולים.

אורי לא ראה אותה.

"שולה" הוא קרא.

היא לא ענתה, היא הייתה בטוחה שהוא ימצא אותה.

אורי בחן את גבעולי החיטה, הנעים במשב הרוח הקלילה.

הוא הבחין בשלושה שנעים בכוון הפוך לאחרים.

הוא התכופף, נשכב על הבטן והחל לזחול בשקט.

שולה שכבה בין השיבולים בעיניים עצומות, אבל היא 'ראתה' את עיניו הירוקות של אורי.

היא הייתה נינוחה מאוד.

אורי המשיך לזחול בשקט, כמו חתול שאין שומעים את מגע כפות רגליו.

לאט-לאט התחיל לזרום לחושיו ריח הבושם המוכר שלה.

שולה החלה לחוש בחומו המרגש של אורי, אבל לא נעה.

הגבעולים האחרונים הוסטו הצידה.

אורי ראה אותה שרועה על גבה, נינוחה, רגועה, פניה מקסימים.

הוא נשק קלות למצחה.

היא הניפה את ידיה וחיבקה ברוך את ראשו.

השמש חיממה את השיבולים,  הם סככו בעדינות על אורי ושולה במנגינה ענוגה.