היום החלטתי ללכת לישון בתשע וחצי בערב, משתי סיבות עיקריות. הייתה עייפה מיום גרוע שהיה לי- נכשלתי במבחן, והעובדה שאני צריכה לרצות 150 תלמידים היא מייגעת. הייתי פשוט תשושה נפשית. חוץ מזה רציתי לקום מוקדם כדי לעשות את השיעורים במתמטיקה שעדיין לא עשיתי. כשנשכבתי במיטה קיבלתי "מתנה" מאלוהים- שכן החליט לעשות שיפוצים בערב. כמה נפלא! אפילו כשאני רוצה ללכת לישון אין שקט! מצוין!
אותו רעש הזכיר לי רעש אחר שקרה מלפני שש שנים. הייתי בת 12 ושכן אחר גם עשה שיפוצים באותו זמן. זה היה קיץ של שנת 2002, ומיותר להגיד שהיה חם, כי אם אומרים קיץ ישראלי יודעים את מידת החום שקיימת כאן- כל מי שגר בישראל לפחות. בכל מקרה, צפיתי בטלוויזיה רק שאני לא זוכרת איזו תוכנית ראיתי. ואז הנייד שלי צלצל.
"שלום, טל תורגמן?" זה היה קול גברי, נשמע כמו טון של מבוגר.
"כן?" אמרתי מהוססת מעט, פחדתי שהקול מבשר רעות כמו: למה לא באמת לרופא שיניים ביום רביעי, או למה אמרת למזכירה שאת לא מרגישה טוב שלמעשה הרגשת מצוין.
"היי" הוא נשמע מאושר " אני מתקשר בקשר למודעת שידוך שפרסמת"
"מה" לחשתי בהלם, אני לא חושבת שהוא שמע אותי. "אני לא פרסמתי מודעת שידוך, אני חושבת שיש לך טעות במספר"
"אבל קוראים לך טל תורגמן, הרגע אמרת זאת" התעקש.
למזלי גם אני יודעת להתעקש "זו טעות, להתראות".
למה הוא חושב שבגיל 12 אני אפרסם מודעת שידוך? שכחתי מהשיחה הזו באותה הרגע, אבל במשך שבועיים גברים התקשרו אליי בקשר למודעת שידוך שפרסמתי כביכול. אני חזרתי והתעקשתי ואמרתי שלא פרסמתי שום מודעת שידוך, וגם שאני לא מעוניינת. כעסתי כל כך. אם הייתי מפרסמת מודעת שידוך וודאי שהייתי זוכרת זאת. אפילו בצ'אטים שאליהם אני נכנסת במחשבים של בית הספר אני לא מפרסמת על עצמי פרטים אישיים. להיפך אני ממציאה פרטים בשביל השעשוע. החלטתי להיות מעשית בשיחה הבאה שיתקשרו אליי בקשר למודעה הזאת. ואכן כך היה.
"שלום טל, אני נתן. מה את אומרת שניפגש ונכיר אחד את השני?" שאל במהירות, כאילו הוא התאמן על המשפט הזה.
"נתן" חייכתי "מאיפה השגת את הטלפון שלי?" ניסיתי להישמע סימפטית, אבל אני חושבת ששמעו יותר את הכעס שלי.
"אמממ מהאתר...מה...מה זאת אומרת?" גמגם נתן.
"כמובן, מהאתר" אמרתי בסרקזם "ומהי הכתובת של האתר הזה?"
"את לא יודעת? אבל...פרסמת שם מודעה" נתן נשמע מבולבל.
"פשוט תיתן לי את הכתובת".
בסופו של דבר הוא נתן לי את הכתובת וניתק. נראה לי הפחדתי אותו. כמה שאני מבינה את חסרי הביטחון, גם אני כזו. ובאותה שיחה עם נתן הכעס דיבר ולא אני. רצתי למחשב והקלדתי את הכתובת של האתר. אכזבה הציפה אותי. רק חברים רשומים מסוגלים לראות את מודעות השידוך. נהדר!
כמה ימים לאחר מכן הגיע חג שבועות. השיחות המשיכו להגיע ואני דחיתי את כולן. בערב חג שבועות אימא שלחה אותי לקנות מתנה לדודה, כי היא הדודה היחידה שאין לה זמן לקנות ספרים- ואימא קונה לכולם ספרים בחגים. התלבשתי, לקחתי את הכסף והלכתי לתחנת אוטובוס.
באותו זמן תמיד התיישבתי בספסל האחורי של האוטובוס, וזה לא כדי שאני אהיה מגניבה. התיישבתי בגלל החשש לפיגועים, וכך הצלחתי לבחון כל אדם ואדם שנכנס לאוטובוס. לא האמנתי שזה יעזור לי אבל המשכתי לעשות את זה.
נכנסתי לקניון וירדתי לקומה הראשונה, שם היו דוכנים של מתנות לחג. נעמדתי ליד דוכן של כלי בית והסתכלתי על דוגמאות של צלחות.
"טל?" שאלם אדם אחד שנעמד לידי.
"כן?"
"ידעתי!" הוא נשמע מרוצה מעצמו "את אותה טל מהמודעה"
כעס ופחד התעוררו בי ותהיתי מתי הסיוט הזה יגמר "אני לא פרסמתי מודעת שידוך, אתה וודאי טועה"
"מה פתאום! זאת את!, אני בטוח"
אני בטוחה שאתה בטוח, חשבתי לעצמי.
"בואי אני אוכיח לך זאת. אני אראה לך את המודעה"
הסתכלתי עליו במן ניצוץ של תקווה "כן. למה לא? בוא נראה את המודעה"
הוא גרר אותי לחנות של כלי כתיבה וציוד משרדי ונעמדנו ליד מחשב שהוצג לציבור, ובמקרה הוא היה מחובר לאינטרנט. הבחור הקליד את הכתובת של האתר, ונכנס לאתר בעזרת השם משתמש שלו והסיסמא. הוא רשם את השם שלי, ונכנס למודעת שידוך. עיניי היו פעורות מהלם. הייתה שם תמונה שלי, אני חושבת שהיא צולמה באחד מימי הולדת של אחד מהילדים בכיתה שלי. ונרשם בגדול "מי שבא ברוך הבא" ומתחת נרשם בגדול מספר הטלפון שלי. עיוותי את פרצופי בגועל. בצד היו עוד פרטים עליי, הכול היה נכון חוץ מגילי, נרשם שם שאני בת 17. איך מישהו הצליח להוסיף לי חמש שנים? מישהו. מישהו.מישהו עשה את זה! מישהו שיש לו תמונה שלי, שיש לו את הטלפון שלי. רתחתי מזעם.
"בן כמה אתה?" שאלתי את הבחור. "בן 22 " ענה.
"אתה יודע שאני בת 12 בכלל, ולא בת 17" ניסיתי להישמע מעט ילדותית כדי שיאמין לי. כאשר הסתכלתי עליו הוא נראה מזועזע, כאילו חטף שוק ממני או מעצמו. ואז תהיתי מי שנמשך לילדות בנות 12 הוא לא פדופיל? כמובן, שהוא צריך לעשות עם זה משהו גם. ריחמתי על הבחור שעזר לי.
"את לא נראית בת 12" אמר בהתגוננות.
התעלמתי ממנו והסתכלתי על המודעה "איך אני מוחקת את זה?" שאלתי אותו.
"טוב את נכנסת לעריכת דף, בעזרת השם משתמש והסיסמא שלך, ואז את לוחצת על התנתק"
יצאתי מהחנות נרגזת, כועסת ומיואשת. חזרתי לדוכן של הצלחות והסתכלתי עליהן שנית. רעש נשמע סובבתי את הראש ומישהו הפיל קערה מזכוכית.
רעש נשמע באוזניי כשקמתי. השעון המעורר צלצל והצביע על ארבע לפנות בוקר. אני שוב ב-2008. כיביתי את השעון, ונשכבתי שוב על המיטה. הסתכלתי על התקרה וחשבתי על המודעה הזו. לפחות זה נגמר חשבתי באופטימיות. קמתי לצחצח שיניים ולהתחיל לעבוד.
כל הזכויות שמורות לטל תורגמן
