סלידה

היה בה משהו שגרם לכולם לסלוד ממנה. זה לא שהם שנאו אותה, פשוט משהו באופן שבו היא הייתה קיימת, הפריע להם לאהוב אותה.

אף אחד לא בדיוק הצליח להסביר מה בדיוק היה לא בסדר בה. היא לא הייתה מכוערת, לא הייתה שקטה מדי, לא הייתה טיפשה. הייתה כנראה כמו כולם באיזשהו מובן, אבל עדיין משהו בה גרם לך לרצות לתקוע לה כדור בראש.

כולם היו נחמדים עלייה, הזמינו אותה למקומות, שתו איתה לשוכרה, היו אפילו כאלו שזיינו אותה במשך תקופה רצופה, אבל עדיין משהו היה בה ממש לא בסדר, וכולם ידעו שהם נמצאים סביבה רק בגלל כל מיני אילוצים חברתיים.

והיא ידעה את זה. היא הרגישה את הקור בכל חיבוק, את הגיחוך מאחורי כל חיוך, היא שמעה את האמת מאחורי כל אותן מילים יפות ולעומת כל האחרים היא ידעה מה בדיוק היה לא בסדר בה.

היא לא הייתה מכוערת, לא הייתה שקטה מדי, לא הייתה טיפשה. היא פשוט הייתה בסדר. לא היה בה משהו ייחודי, היא לא הייתה טובה בשום דבר, אבל גם לא גרועה, היא הייתה בדיוק כמו שצריך להיות, עשתה בדיוק מה שאמרו לעשות, לא כי היא פחדה מההשלכות, אלא פשוט כי היא לא יכלה אחרת. היא ידעה בדיוק למה אף אחד לא אהב אותה, לא שנא אותה, לא סבל אותה, רצה לתקוע לה כדור בראש.

היא הייתה הגשמת הסיוט שלהם, הוכחה מהלכת שהרע ביותר קיים.

היא הייתה כל כך נורמאלית שזה כאב, היא הזכירה לכל אחד ואחד מהם שהם בדיוק כמוה, רגילים, ללא כל ייחוד.