היא מחכה למשהו מאתמול..

היא פרשה אל המרפסת כי כבר עייפה מן החלון

התבוננה בגלי הים, ושקעהלה  במרחבי השיממון

ותשאל  הנערה: " עד מתי אחכה לו, עד מתי?"

"עד מתי?, הוא לקח לו את ליבי והתארכו לילותיי"

כבר שנים היא מחכה ומבטה אל הים

ואותו עלם עדין נפש התפוגג ונעלם...

אולי בסערות הנצח שבויי הוא

או שחיה רעה אכלתהו

רק הרוחות המנשבות יודעות את התשובה

אך הנערה מתעלמת מהן, וחושבת רק על השייבה

אל חייכה, מגעה הרך, הנעים והחמים

מקום בטוח שהוא הינו חוף מבטחים

לאותה עלמת חן מחזרים רבים

אך ליבה נקטף ונשטף בימים

נשארה רק קליפה ריקה שמכוסה בגוף רך

אך אל הלב המחזרים משתוקקים כל כך

והוא איננו שם עוד כי נשטף בימים

ולפעמים אם בואן הרוחות היא שומעת דברים

אך היא מתעלמת מהם והם  חולפים עם כל משב רוח

ועיניה עדיין נישאות להן וסורקות את המרחב הפתוח

מחפשות אולי סימן חיים, "אולי היום הוא יחזור?"

"גם אם לא. לי זה לא משנה, כי אחכה לו גם בכפור"

וכל יום שעובר בתשוקתה אליו היא יותר נאחזת

קולות השקט של הלילה ובאח נשארה רק גחלת

והנערה עדיין חזקה ונאחזת...

והעלם הצעיר כבר נדד לזרועותיה של אחרת

היא יושבת במרפסת וצופה על הים

וממשיכה להיאחז בכל יום שמתמוגג ונעלם

השמש שקע ומחר יום חדש

והיא רק מחכה למשהו מאתמול שמזמן יבש...