זה היה לילה אפל וחם של בחודש יוני, השמיים היו נקיים מעננים, והיה שקט. ארבע נערות בנות 13 פסעו בחצות הלילה ברחוב המבודד. אין זה מותר להסתובב בחצות הלילה לבד ברחובות, אך הוריהן חשבו שהן עושות מסיבת פיג'מות אחת אצל השנייה. יפית, תמי, לימור ועדי ארגנו הכול, והכול היה מסודר ללילה הזה. הן לא דאגו, והיו בטוחות שדבר לא ישתבש.
ארבעת הבנות היו בדרך לצריף ישן שפעם שימש כצריף בימי המחרת, אף אחת מהן לא ידעה לאיזו מטרה. הדבר העיקרי הוא שאף אחד לא מתקרב אליו יותר. אולי בגלל שעתיד ליפול? זה כלל לא עניין אותן. הביקור בצריף זה הולך להיות חד פעמי בלבד. הייתה שתיקה בניהן, את עדי זה ממש עיצבן, ללימור זה לא הפריע, ויפית ותמי שתקו כמין הסכם ביניהן שבנסיבות הללו זה הדבר הטוב ביותר לעשות. הן היו נרגשות וחוששות יחד. עדי אהבה את השילוב.
כאשר ראו את הצריף לנגד עיניהן נעצרו הבנות.
"במחשבה שנייה, כדאי שנלך הביתה" אמרה יפית בקול מפוחד. היה לה קר, למרות שהטמפרטורה בחוץ הייתה לפחות 30 מעלות.
"אני עם יפית" אמרה תמי במהירות.
לימור ועדי הסתכלו משועשעות על הבנות המפוחדות "אתן לא באמת מאמינות בדברים האלה, נכון?" שאלה עדי בהתגרות.
"אתן בטח לא רוצות להגיד בעוד כמה שנים 'חבל שלא נכנסתי לצריף עם עדי ולימור', נכון?" המשיכה לימור את התגרותה של עדי.
יפית ותמי הסתכלו אחת על השנייה ולא אמרו דבר.
עדי פתחה את דלת הצריף, הייתה לה הרגשה כי הדלת עומדת לצאת מצירה בעוד רגעים אחדים, אך לדלת לא קרה דבר. הצריף היה חשוך, היה ריח של חנק ועובש בתוכו. הבנות לקחו את הנרות שהביאו איתן והדליקו אותן. בצריף לא היה דבר, חוץ מכמה חרקים קטנים שזחלו בתוכו. לימור עיוותה את פרצופה בגועל ופרסה את השמיכה שהביאה עימה מהבית. יפית הניחה את הכוס והלוח במרכז. הבנות התיישבו במעגל סביב הלוח. כולן לבשו לבן, נראות כמו מלאכים שביקרו בצריף ישן, אך המטרה לא הייתה לביקור.
"אתן בטוחות שלא לא יקרה לנו כלום?" שאלה יפית, פוחדת כל כך שהיא רצתה לקום ולעזוב.
"זה כדי לבחון את מה שאורון אמר" אמרה לימור.
"אבל הוא עשה סיאנס בצורה שונה מזו" אמרה יפית, מציגה את טיעוניה כי היא האמינה שלשחק עם המתים זו טעות.
"את מוכנה להירגע אני בטוחה שהוא סתם שיקר. חוץ מזה זאת הדרך הכי נפוצה לעשות סיאנס" אמרה עדי.
הן הניחו את הכוס על הלוח הפרוס והסתכלו אחת על השנייה בחשש ובציפייה.
"טוב, מי תדבר עם הרוח?" שאלה לימור באדישות.
"עדי" אמרו יפית ותמי יחדיו.
עדי הרימה את גבותיה בפליאה "טוב, אני אדבר. אבל זה מוזר לבחור בי משום שאני לא מאמינה בשטויות האלה"
עדי לקחה את העול וחשבה מה לעשות. הבנות הסתכלו עליה כאילו עכשיו הכתירו אותה למדיום מנוסה, היא שנאה זאת. "עם איזו רוח אתן רוצות לדבר?" שאלה עדי בחוסר סבלנות.
"עם מי שאורון דיבר" אמרה לימור.
"ואיך קוראים לרוח?" שאלה עדי.
אף אחת לא ענתה.
עדי כעסה על לימור. הבנות נמצאו כאן בגלל גחמותיה של נערה שלא מוכנה להודות שהיא דלוקה על אורון. אז היא הייתה חייבת להקניט אותו בכל דרך אפשרית, לפעמים הוא רדף אחריה והיא רדפה אחריו במסדרונות בית הספר. לדעתה זה היה ילדותי, היא האמינה שהיא פשוט צריכה לנשק אותו פעם אחת ואז היא תראה מה יקרה, אך היא סירבה לעשות זאת. היא העדיפה לעשות למענו סיאנס מאשר לנשק אותו- זה אבסורד.
"נזמין מישהו אקראי" אמרה עדי.
הבנות החזיקו ידיים ועצמו את עיניהן. עדי קראה שהן צריכות להאמין ברוחות, ורק האמונה תביא לרוח לדבר איתן. עדי ניסתה כמה שיותר להאמין שקיימות רוחות שיכולות לדבר איתה דרך כוס. היא לא ידעה איך לדבר עם רוח ומה לומר לה, לכן החליטה לאלתר.
"רוח כלשהי מ-" עדי גמגמה. מאיפה הרוח באה? חשבה "מהעולם שמעבר. אנא דברי עימנו שנוכל לדעת את-" את מה? "את-את סיפור חייך"
בריזה קלה וכמעט לא מורגשת נכנסה לחדר. הבנות פקחו את עיניהן וראו את הכוס זזה מעצמה.
הן קפאו במקומן בקושי הצליחו להזיז את עפעפיהן. יפית ותמי רעדו מפחד, והיה ממש ניתן לראות זאת. הן צרחות כמו מטורפות ויצאו מהצריף במהירות. עדי חשבה לרגע שאם המורה לספורט הייתה רואה אותן היא הייתה מביאה להן מאה בתעודה.
"מי זה?" סימנה הרוח על הלוח.
עדי הסתכלה על לימור, לימור נראתה מבוהלת וחיוורת. אני בטוחה שאורון צוחק עליה מאיזשהו מקום, חשבה עדי בכעס. היא ידעה שביום ראשון כאשר ילכו לבית הספר לימור תאמר שהיא דיברה עם הרוח ולא עדי. עדי הכירה אותה יותר מידי טוב. "זאת עדי" ענתה "בחורה בת 13" אמרה בהיסוס, לא בטוחה אם זה פרט חשוב או לא. "את רוח רעה?" ניסתה לאלתר שנית. הכוס שוב נעה מעצמה והונחה על המילה "כן".
לימור החלה לנשום בכבדות עדי הסתכלה עליה מופתעת. "אני מצטערת, עדי" היא מלמלה ורצה אף היא מחוץ לצריף. פחדניות, חשבה לעצמה בכעס. עדי הסתכלה על הכוס שהחלה לזוז מעצמה.
"מהו רצונך, עדי?" שאלה הרוח. עדי כיווצה את עיניה בחשש, חשבתי שאי אפשר לעשות סיאנס עם אדם יחיד, תהתה.
"אני- אממ" היא לא ידעה מה לומר לרוח, היא החליטה לומר את האמת "חשבתי לדבר עם רוח מהעולם שמעבר" אמרה והומור קליל נשמע בקולה. רגעים אחדים הרוח לא ענתה, ועדי חשבה שהרוח הלכה. אבל לפתע רוח חזקה הכתה את הצריף והצליחה לכבות את כל הנרות שהבנות הדליקו. עדי חשבה שהרוח כועסת.
"רוח, איך קוראים לך?" שאלה באגביות.
"רון" הצביעה הרוח על האותיות הנכונות. ולאחר זמן מה רשמה "להתראות עד לפעם הבאה שניפגש, עדי" עדי רשמה חוויה זו, כחוויה הכי מוזרה שהייתה לה מאיי פעם. היא לא האמינה למה שקרה בחצי שעה האחרונה. דיברתי עם רוח, כוס נעה מעצמה, חשבה לעצמה בפחד, והחברות היקרות שלי הפקירו אותי. רוח נחמדה ביחס לרוח רעה, אולי הוא לא רע כל כך. היא טלטלה את ראשה ופקדה על עצמה לשכוח את רון רוח. היא קמה על רגליה ויצאה מהצריף. מוצאת את הבנות בחוץ עומדות מחבקות זו את זו, ומסתכלות עליה בציפייה.
"אני לא מתכוונת לספר לכן מה היה" אמרה עדי. אמרה זאת כדי למנוע מלימור לקחת קרדיט על האומץ שלה.
הבנות התביישו בעצמן מעט, בעיקר לימור, עדי ראתה זאת אך לא אמרה דבר.
"מה יש לך על היד?" שאלה תמי.
"מה? אין לי כלום" אמרה עדי, אך כאשר התבוננה בידה היא ראתה על כף ידה קעקוע בצבע שחור ועליו מצויר שלד שמחזיק קמע בצורת מעוין. היא נעצה בקעקוע נפחדת עד מוות "אימא תהרוג אותי" מלמלה לעצמה, וניסתה להצחיק את עצמה, כדי שתשאל שאלות כמו מהיכן הגיע קעקוע לכף ידה.
הבנות נכנסו באטיות לרציף, מתוך פחדה שהרוח תדבר איתן. עדי נשארה עומדה במקומה, בוחנת את הקעקוע שעל ידה. לאחר כמה שניות הקעקוע נעלם, כאילו נספג בעורה. ועדי כבר לא ידעה במה להאמין יותר.
כל הזכויות שמורות לטל תורגמן
