לאחר 10 שנים.
עדי שנאה את אותו יום. שנאה את התאריך הספציפי הזה. תאריך יום ההולדת שלה. היא לא הבינה למה אנשים אוהבים לחגוג ימי הולדת, זה רק מזכיר לכולם כמה הרבה זמן הם חיים וכמה מעט הם עשו. עדי הרגישה שחייה תקועים במקום. היא עובדת בבית קפה במרכז בתל אביב, ומידי פעם כברמנית בלילות. היא עבדה וחסכה למשהו, אך לא ידעה מהו. היא רצתה ללכת ללמוד באוניברסיטה אבל לא ידעה באיזה תחום להתמחות. הכול נראה מעופל בשנתיים האחרונות מאז השתחררה, מעורפל ולא ברור. היא כבר לא ידעה מה ברצונה לעשות, היה לה קשה אפילו לתכנן משהו ליממה הקרובה.
היא נאנחה בהקלה כאשר ראתה כי נסתיימה המשמרת שלה, היא כבר עובדת 8 שעות ורגליה כאבו. תלתה את הסינר בבית הקפה והלכה לתחנת האוטובוס הקרובה. אימה הודיעה לה שהיא ואביה לא יהיו בבית, אחיה הגדול בחו"ל. ככל הנראה היא תהיה לבד הביום בבית. לבד בערב יום הולדתה.
עדי פסעה לאורך הרחוב וראתה את תחנת האוטובוס באופק. הכאב ברגליה גרם לה להרגיש שתחנת האוטובוס היא במרחק של שנות אור ממנה, אך למרבה הפתעתה הגיע לתחנה תוך כמה דקות. היא התיישבה בתחנה וניסתה לחשוב מה היא עומדת לעשות בשעות הקרובות, אולי תקרא ספר, או תראה סרט, או שסתם תאכל ותלך לישון.
"עדי!?" שמעה עדי קול גבוה קורא בשמה. נשמע מפי הדובר כאילו דמותה פתטית בצורה כל כך נוראה, שאנשים כבר בקושי מזהים אותה. עדי הסתכלה על האישה הצעירה והמוכרת שעמדה מולה. זה לא יכול, חשוב לעצמה בייאוש. זה הדבר האחרון שייחלה לו.
"לימור?" שאלה בחשש. אלוהים, תגיד לי שאני טועה, התפללה.
"כן! אלוהים עדי, כל כך טוב לראות אותך" אמרה לימור וחיבקה אותה.
"כן, טוב לראות גם אותך, לימור" שיקרה עדי והשתחררה מחיבוקה של לימור.
"מה שלומך?" שאלה לימור בשמחה, כאילו כרגע פגשה את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.
"אני בסדר, אני מניחה. מה איתך?" ענתה באדישות.
"את יודעת התוכניות הרגילות" ניסתה לימור להצטנע אך זה לא בדיוק היה להצלחה, בליבה עדי ידעה שזאת סתם הצגה. "עושים צבא, עובדים מתחתנים" הוסיפה לימור.
"את נשואה?" שאלה עדי בפליאה.
לימור הנהנה בראשה בריגוש. את מהירה, חשבה לעצמה עדי.
"את לא?" שאלה לימור. כאילו להתחתן בגיל כזה, זה משהו נורמאלי.
"לא" ענתה עדי. היא כיווצה את עיניה ובחנה את לימור. "את נראית מופתעת" הוסיפה.
"הו סתם זה פשוט נראה כאילו את בהיריון" אמרה לימור באגביות.
הא! כלבה!, חשבה עדי בכעס, אני נראית יותר טוב ממך! "אולי כדאי שאני אבדוק את זה" אמר עדי בצחקוק.
"יש לך חבר?" שאלה לימור בשמחתה המאוסה.
עדי חייכה אליה והנהנה בתגובה- שוב שיקרה לה.
"טוב אני ממהרת. היה טוב לדבר איתך שוב, עדי, להתראות" אמרה לימור והלכה. עדי נאנחה וראתה את האוטובוס באופק.
כל הנסיעה חשבה לעצמה עדי על סיבה טובה למה הייתה חברה של נערה מגעילה כמו לימור. אוטומטית נזכרה בלילה שבו הלכו לצריף הישן. החבורה הקטנה שלהן מגיל 13 התפרקה לאחר שנתיים. אנשים משתנים בגילאים הללו, למרות שתמי ויפית נשארו חברות טובות עד גיוסן לצבא. היא נשענה במושב הלא נוח של האוטובוס, ורצתה לשכוח את העובדה שהיום יום הולדתה, ואף אחד לא טרח לומר לה 'מזל טוב'.
היא לבית השקט של הוריה תוך 20 דקות, כשנכנסה לבית פסקה לעצמה שהיא צריכה ללכת לחפש דירה ומיד. היא עבדה בשתי משרות והיה לה מספיק כסף משלה. היא צנחה על הספה בעייפות גמורה. היא ביקשה להיות נקייה מבלי להתקלח, ולהיות שבעה מבלי לאכול- והיא יכולה לחלום על דברים אלו. היא עצמה את עיניה, וביקשה לחלום על גיל צעיר יותר, כמו גיל 6 – גיל נטול אחריות.
"עדי..." נשמעה לחישה בחלל הסלון. עדי פקחה את עיניה בבהלה, כאילו העירו אותה מהשינה, היא הסתכלה סביבה ולא ראתה אף אחד. זה גם לא היה מפתיע היא אמורה להיות לבד בבית.
"עדי..." שוב נשמעה הלחישה. ושוב לא ראתה עדי אף אחד. אני מתחילה להשתגע, חשבה לעצמה.
הטלוויזיה נדלקה מעצמה לפתע, על המסך היה שלג, אך מתוך השלג צצה דמות. ראש של אדם. "עדי זה אני רון" עדי הרגישה מן קרירות בתוך הבית.
היא נעצה במסך הטלוויזיה, מנסה לזהות את הדמות "איזה רון?" שאלה כאילו היא לא מדברת עם הטלוויזיה.
"הרוח רון. את לא זוכרת אותי?"
עדי פערה את עיניה, היא זכרה אותו ועוד איך. הרוח הרעה שהעלתה באוב. מה הוא רוצה ממנה. אם הוא רוח רעה הוא וודאי רודף אותה. "אמרתי לך שניפגש" אמר בקול משועשע. צחקוק קל נשמע. זה לא הטיב עם אוזניה משום שהיה לו קול אלקטרוני. היא חיבקה את ברכיה, וניסתה לחמם את עצמה, ואלי גם לגונן על עצמה. מפני מה? מפני- מפני- כלום, מסתבר. היא סירקה את שיערה באצבעותיה, פעולה שהייתה עושה כאשר הייתה עצבנית, וכאשר הסתכלה על כף ידה השמאלית היא ראתה שהופיע קעקוע שחור עליה, אותו קעקוע מלפני 10 שנים.
"מה לעזאזל!" לחשה "תעלים את זה ומיד!" דרשה.
"אבל זה הסימון שלך" אמר רון "ואני סימנתי אותך כבר מזמן, זוכרת?"
פחדה של עדי גבר. רוחות מסוגלות להרוג? תהתה, והרי שהן המתים. אולי זה בסרט 'הטינה' אולי הוא רוח זועמת שרוצה להרוג אותי כי הוא מת בצורה טרגית?
עדי הסתכלה על הסימון שלה, הוא לא נעלם כמו פעם, הוא נשאר שם. מה הכוונה סימנתי אותך? תהתה. צלצול הפעמון העיר אותה ממחשבותיה, היא פתחה את הדלת וראתה את צליל לבושה ומוכנה ליציאה מהסרטים.
"יש סיבה שאת לובשת ג'ינס פשוט וטי-שירט שחור עכשיו?" שאלה צליל בקול תוקפני.
"בדיוק חזרתי מהעבודה" ענתה עדי והזמינה אותה להיכנס.
"טוב תתארגני, אמרתי לך שהיום אנחנו יוצאים ברביעייה, לא?"
שיט! שכחתי מזה.
בחוסר רצון הלכה להתארגן והשתדלה לא להשקיע יותר מידי. לא היה לה זמן לזוגיות כרגע. לבסוף, התברר לה שנלחצה סתם משום שהדייט לרביעייה כביכול היה תירוץ למסיבת הפתעה שארגנו לכבודה. הרבה החמיאו לה על הקעקוע החדש.
כל הזכויות שמורות לטל תורגמן
