פוסטים

אהבת הדסה \ מדרש פיוט \ 60 שנה למדינה

אהבת הדסה ר' שלום שבזי
 תימן / מאה 17

 אַהֲבַת הֲדַסָּה עַל לְבָבִי נִקְשְׁרָה
 וַאְנִי בְּתוֹךְ גּוֹלָה פְּעָמַי צוֹלְלִים
 
 לוּ יֵשׁ רְשׁוּת לִי אֶעֱלֶה אֶתְחַבְּרָה
 תּוֹךְ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר הֵם נֶהְלְלִים
 
 שַׁחְרִית וְעַרְבִּית בַּת נְדִיבִים אֶזְכְּרָה
 לִבִּי וְרַעְיוֹנַי בְּחֵשֶׁק נִבְהֲלִים
 
 בִּנְעִים זְמִירוֹת מִנְּדוּד אֶתְעוֹרְרָה
 וַאְנִי וְרַעְיָתִי בְּרִנָּה צוֹהֲלִים
 
 בִינוּ עֲדַת קֹדֶשׁ בְּשִׁירָה חֻבְּרָה
 חָתָן וְהַכַּלָּה בְּחֻפָּה נִכְלְלִים
 
 זֶה יוֹם שְׂמָחוֹת לַאֲיֻמָּה יָקְרָה
 כִּי הִיא וְדוֹדָהּ חֵן וְחֶסֶד גּוֹמְלִים
 
 יַחְדָּו עֲלֵי שֻׁלְחָן וְכוֹס דּוֹדִי קְרָא
 זַמֵּן שְׂרִידֵינוּ וְכָל הַנִּסְגְּלִים
 
 מִכּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשְׂמְחָה וַאְזַמְּרָה
 אוֹצִיא לְכָל סוֹדִי וְאָשִׁיב שׁוֹאֲלִים
 
 שֵׁם טוֹב לְמַשְׂכִּילִים בְּדַעַת יָשְׁרָה
 כִּי הֵם עֲלֵי יִצְרָם בְּוַדַּאי מוֹשְׁלִים
 
 תַּאְוַת לְבָבָם לַעֲשׂוֹת טוֹב גָּבְרָה
 יַעְלוּ לְגַן עֵדֶן וְחַיִּים נוֹחֲלִים
 
 אַהְבַת יְחִידָתִי לְטוּב אֵל נָהֲרָה
 בָּרוּךְ שְׁהוּא נוֹתֵן שְׂכַר כָּל פּוֹעֲלִים
 
 שָׁלוֹם כְּנָהָר לַעֲדָתִי יִנְהֲרָה
 זָקֵן וְגַם בָּחוּר וְכָל הָעוֹלְלִים

 אָנָא

 

(כל הזכויות שמורות ©הזמנה לפיוט )

מדרש פיוט - ג'סיקה איאש

עברתי לגור במשמר הירדן מזה חודשיים. מושב קטן ומלא חן בגליל העליון, ושם העברתי את השבת האחרונה. בשעת הדמדומים פרסתי שק"ש ושמיכת פליז במרפסת הריקה, מחזיקה בשתי ידי את פיוטו של שלום שבזי. אני מביטה בנוף הנשקף מולי ומבחינה בניצנים ראשונים של ירוק המתחילים לפרוח בגולן, כבר יש שלג המבצבץ על פסגת הר החרמון וממש מתחתי משתקף אגם החולה. באווירה זו צללתי לפיוט.
לא כל המילים ברורות לי בפעם הראשונה, אך האווירה חדרה לתוכי מיד. אווירת שמחה, זמירות, הלל, חתונה ובעיקר אהבה גדולה.
לאחר התבוננות עמוקה יותר אני מבינה שהמסיבה הגדולה הינה לכבוד האחת והיחידה- השכינה.
אולם מיהי שכינה זו שהוא כה אוהב? כינויים כה רבים היא מקבלת לאורך הפיוט.
האם השכינה זו הדסה? אהבת נעוריו הנקשרה אל לבבו אך המרחק מפריד בניהם?
האם היא "בת נדיבים" שעליה חושב יום וליל וליבו סוער בכל פעם שהוא נזכר בה?
היתכן והשכינה לפתע הפכה גם לרעיה? אתה הוא חולק שמחה וצהלה על מנת להשכיח את תחושת הגלות והנדודים?
והשכינה, שנהיית גם לאיומה יקרה, אמא מחבקת ועוטפת מלאה בחן וחסד.

שכינה, שכינה... אהבה, שמחה, אך גם געגועים גדולים...
מתי יזכו לצאת מהגלות ולהגיע לשערי ציון?
מתי יוזמנו כל הנסגלים?
מתי ינהרו כולם, זקן וגם בחור וכל העוללים?
אנא.

אני סוגרת את הדף, מביטה שוב באופק, בניצנים ראשונים של ירוק המתחילים לפרוח בגולן, בשלג המבצבץ על פסגת הר החרמון באגם החולה המשתקף מתחתי..
אני מחייכת לעצמי, אני מבינה שזכיתי לשכינה, הנה היא, כאן, מולי, מעלי ומתחתי, באדמה ובאויר, היא עוטפת ומחבקת כמו אמא יקרה... אין ספק בכלל...

שלום שבזי היקר, תפילותיך לא היו לשוא, חלומותיך ואיחולך התגשמו בסוף. אמנם יש לנו עוד דרך ארוכה, ורחוק מלהיות מושלם פה. עדין קשה, עדין כואב, עדין מטושטש אבל באופטימיות הנאיבית שלי אומר שעוד יהיה טוב... עם ישראל בציון והשכינה איתם. אני מעריכה זאת יותר מאתמול בזכותך.
תודה. 

מקור: http://www.hujihillel.org.il/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=682987


מדרש פיוט - יהונתן יוסף

לא מזמן חזרתי מארוחת מוצ"ש אצל חברים של חברים, ספק חוזרים בתשובה ספק יוצאי הודו. זימרו שם פיוטים בהנאה תמימה שנראתה לי מגוחכת. אנשים שזה הרגע גילו את יופיה של השבת. גם חשבתי שאני יכול לומר אחרת, על אף שאיני ומעולם לא הייתי דתי. חשבתי שבניגוד אליהם אני יודע ומכיר בהיותה של אהבת השם דבר עצום ונורא, אהבה שיכולה בעת ובעונה אחת להוביל אדם להארה גדולה או למותו על הקידוש. אהבה שמפילה אדם מדי יום על ברכיו אל מול הפלא הגדול. אבל הובלתי את מחשבתי אל יופיו של העניין, שאלתי – מדוע זה קורה? מדוע אנשים כה רבים בוחרים לשוב למסורת היהודית? שאלתי והבנתי. געגועים. געגועים עזים, בני אלפי שנים של עם למולדתו, למורשתו. געגועים שחיו בלבבות לאורך כל אותם דורות, געגועים שמעלים דמעה בעיניו של הקורא את שירתם. שלום שבזי. יהודה הלוי. רבים רבים. כל כך הרבה שנים. עם ישראל התגעגע לארצו, והנה שב. לא מזמן, לפני ששים שנה בלבד. ששים שנה בהן פרץ, נלחם, נשך, נאחז והתאמץ, במוחו ובגופו, נפצע נשרט ונחבל בעבור השיבה למולדתו. הדחיק את געגועיו לקרן זוית, ליום שבו יבוא שלום עלינו, ליום שבו יחוש בטוח לשחרר ליבו אל העולם, להאיר שוב לעצמו ובעזרת השם גם לגויים. וזה קורה, למול עינינו זה קורה. אחד אחד, יהודי אחר יהודי הולך ומתגלה. נזכר מתוך עמקי לבו בגעגוע הנושן של סבו, סב סבו, סב סבו שלו. לאט לאט נזכר עם ישראל בכל אותה חוכמה אשר אגר מאז יום היוולדו. לאט לאט מודה עם ישראל ליהודים זקנים אשר ידעו את העולם אחרת, אולם הבינו מהו האדם אל מול בוראו. יהודים זקנים אשר כתבו על כל פיסת נייר שרק מצאו את חוכמתם, את תובנות ליבם. והנה שוב שירי שבת עולים ונשמעים, הנה אהבה חוזרת להנחות את הימים, הנה הסליחה, החמלה, העדינות. פטריות אחרי הגשם. אחת אחת. כל אחת גודלה שונה מרעותה, צבעה אחר מחברתה. כל אחת נולדת במקום אחר על פני האדמה ועם הזמן הולך ומיישר גבו עם ישראל, מתרומם ומתמתח. רצוני הוא להרגיע כל ספקן - יהיה בסדר. עם ישראל גדול עשרות מונים מן הנראה לעין. עם ישראל נוצר עדיין בליבו את רוב כוחו, את סגולותיו. ישראל עסוק עדיין בבניית ביתו מחומר ולבנים, מסובך עדיין בחוזים והסכמים, מסוכסך עדיין במריבות שכנים. תנו לו זמן. עיזרו לו. ישראל גדול יהיה שנית. ישראל ינוח ממלחמותיו, ישראל יבכה את כל געגועיו ואז ירווח לו. ישראל ישוב ולא ילך עוד מארצו. ישראל שוב לא ישכח. ישראל ליבו רחב וטוב לעייפה. אי אפשר שלא לראות שארץ ישראל פורחת מרוב שמחה! רק האנשים קשי עורף, חלשים מרוב מאבקים. לא כל כך שמים לב לעצים ולפרחים המברכים את ישראל כולו, רק שירגיש טוב וישוב עוד לעצמו, שיתרכך ושוב יפתח את לבבו אל החיים כולם, אל אהבת השם והאדם. כל הכבוד לישראל על שידע למצוא דרכו בחזרה אל מקומו כנגד כל הסיכויים, כנגד כל החולאים ואי ההבנות, כנגד כל האויבים והמלחמות. תודה לכל הידידים והמדינות החברות אשר עזרו לישראל לשוב. האנשים אשר שמעו לצו ליבם אשר דחף אותם ללא תשובה ברורה, אין ולו ספק שלא ידעו את עומק המצווה, מצווה המתמשכת עד לחורבן בית שני. אנשים אשר חיברו בין עם ישראל לשכינה. לשכונה. לעיר. לקיבוץ. לחוף הים. לשפלה. לחרמון. לנגב. לגליל. לירושלים. תודה.
 

תגובות