אהבת הדסה \ מדרש פיוט \ 60 שנה למדינה

מדרש פיוט - יהונתן יוסף

לא מזמן חזרתי מארוחת מוצ"ש אצל חברים של חברים, ספק חוזרים בתשובה ספק יוצאי הודו. זימרו שם פיוטים בהנאה תמימה שנראתה לי מגוחכת. אנשים שזה הרגע גילו את יופיה של השבת. גם חשבתי שאני יכול לומר אחרת, על אף שאיני ומעולם לא הייתי דתי. חשבתי שבניגוד אליהם אני יודע ומכיר בהיותה של אהבת השם דבר עצום ונורא, אהבה שיכולה בעת ובעונה אחת להוביל אדם להארה גדולה או למותו על הקידוש. אהבה שמפילה אדם מדי יום על ברכיו אל מול הפלא הגדול. אבל הובלתי את מחשבתי אל יופיו של העניין, שאלתי – מדוע זה קורה? מדוע אנשים כה רבים בוחרים לשוב למסורת היהודית? שאלתי והבנתי. געגועים. געגועים עזים, בני אלפי שנים של עם למולדתו, למורשתו. געגועים שחיו בלבבות לאורך כל אותם דורות, געגועים שמעלים דמעה בעיניו של הקורא את שירתם. שלום שבזי. יהודה הלוי. רבים רבים. כל כך הרבה שנים. עם ישראל התגעגע לארצו, והנה שב. לא מזמן, לפני ששים שנה בלבד. ששים שנה בהן פרץ, נלחם, נשך, נאחז והתאמץ, במוחו ובגופו, נפצע נשרט ונחבל בעבור השיבה למולדתו. הדחיק את געגועיו לקרן זוית, ליום שבו יבוא שלום עלינו, ליום שבו יחוש בטוח לשחרר ליבו אל העולם, להאיר שוב לעצמו ובעזרת השם גם לגויים. וזה קורה, למול עינינו זה קורה. אחד אחד, יהודי אחר יהודי הולך ומתגלה. נזכר מתוך עמקי לבו בגעגוע הנושן של סבו, סב סבו, סב סבו שלו. לאט לאט נזכר עם ישראל בכל אותה חוכמה אשר אגר מאז יום היוולדו. לאט לאט מודה עם ישראל ליהודים זקנים אשר ידעו את העולם אחרת, אולם הבינו מהו האדם אל מול בוראו. יהודים זקנים אשר כתבו על כל פיסת נייר שרק מצאו את חוכמתם, את תובנות ליבם. והנה שוב שירי שבת עולים ונשמעים, הנה אהבה חוזרת להנחות את הימים, הנה הסליחה, החמלה, העדינות. פטריות אחרי הגשם. אחת אחת. כל אחת גודלה שונה מרעותה, צבעה אחר מחברתה. כל אחת נולדת במקום אחר על פני האדמה ועם הזמן הולך ומיישר גבו עם ישראל, מתרומם ומתמתח. רצוני הוא להרגיע כל ספקן - יהיה בסדר. עם ישראל גדול עשרות מונים מן הנראה לעין. עם ישראל נוצר עדיין בליבו את רוב כוחו, את סגולותיו. ישראל עסוק עדיין בבניית ביתו מחומר ולבנים, מסובך עדיין בחוזים והסכמים, מסוכסך עדיין במריבות שכנים. תנו לו זמן. עיזרו לו. ישראל גדול יהיה שנית. ישראל ינוח ממלחמותיו, ישראל יבכה את כל געגועיו ואז ירווח לו. ישראל ישוב ולא ילך עוד מארצו. ישראל שוב לא ישכח. ישראל ליבו רחב וטוב לעייפה. אי אפשר שלא לראות שארץ ישראל פורחת מרוב שמחה! רק האנשים קשי עורף, חלשים מרוב מאבקים. לא כל כך שמים לב לעצים ולפרחים המברכים את ישראל כולו, רק שירגיש טוב וישוב עוד לעצמו, שיתרכך ושוב יפתח את לבבו אל החיים כולם, אל אהבת השם והאדם. כל הכבוד לישראל על שידע למצוא דרכו בחזרה אל מקומו כנגד כל הסיכויים, כנגד כל החולאים ואי ההבנות, כנגד כל האויבים והמלחמות. תודה לכל הידידים והמדינות החברות אשר עזרו לישראל לשוב. האנשים אשר שמעו לצו ליבם אשר דחף אותם ללא תשובה ברורה, אין ולו ספק שלא ידעו את עומק המצווה, מצווה המתמשכת עד לחורבן בית שני. אנשים אשר חיברו בין עם ישראל לשכינה. לשכונה. לעיר. לקיבוץ. לחוף הים. לשפלה. לחרמון. לנגב. לגליל. לירושלים. תודה.