רון התברר כילד מאוד שובב. הוא שהה בצריף הישן המון זמן, והפחיד נערים ונערות שעשו סיאנס, ותמיד אמר שהוא רוח רעה. עדי הייתה הבחורה הראשונה ובוגרת מספיק שלא ברחה באמצע הסיאנס, ולכן הוא קפץ על הזדמנות וסימן אותה. הוא הסביר לה שהסיאנס זו הדרך הקלה ביותר לרוחות לתקשר עם בני אדם. תקשור בעזרת חפצים אלקטרונים דורשת עוצמה רגשית גבוהה. משום שהוא ילד יש לו עוצמה כזאת. חשיפה ויזואלית עם בני אדם דורשת עוצמה רגשית גבוהה בהרבה.
רון סיפר לעדי על חייו כל הלילה ורק ב-6 בבוקר חזרה הביתה, נכנסה למקלחת והלכה לעבודה ללא שינה. היא לא האמינה שהצליחה לתפקד בצורה נורמאלית בעבודה. מצד שני שיערה בינה לבין עצמה שלאור החדשות הכבדות לא הייתה מצליחה לישון כלל. היא התקשרה למנהל הפאב שבו היא עובדת והודיעה שלא תוכל לעבוד הלילה כי היא לא מרגישה טוב במיוחד. למען האמת היא הייתה צריכה זמן כדי לחשוב על תוכנית פעולה כדי להשתחרר מהשבי.
השעה הייתה חמש כאשר סיימה לעבוד, היא תפסה אוטובוס הביתה התקלחה שוב והתיישבה ליד המחשב וקראה על היעלמותו של רון. היא קראה גם על קורות חייו של לאון שניידר ומה עשה באותה תקופה שבה הוא הרג את בנו. אך שום דבר מכל אלו לא העניק לה תקווה. עדי הייתה מיואשת. גם אם היא יודעת מיהו ראש הממשלה בתיאוריה, עדיין לא הייתה לה תוכנית מעשית שעל פיה היא תפעל.
"תכבי את זה!" קפץ רון מתוך מסך המחשב. עדי נפלה מהכיסא מרוב בהלה. היא עצמה את עיניה והרגישה כיצד מרפקה פועמת מעוצמת המכה.
היא נעמדה על רגליה, כועסת מאוד "אתה חייב להפסיק לקפוץ ולהבהיל אותי כך!" צעקה עליו.
"אני לא אוהב את הכתבות האלה" אמר בקול ילדותי. פתאום הבינה עדי שהקול האלקטרוני שלו נעלם, גם כאשר צעק עליה היא שמעה קולו של ילד ולא של רובוט.
"למה?" שאלה "בגלל שהכתבות האלה מוציאות את אבא שלך כקורבן?" התגרתה בו.
רון לא הגיב לה. ילד חכם, כדי לסיים ויכוח פשוט שותקים, חשבה.
"אתה מאוד דומה לו. ילד יפה סך הכול. אבא שלך גם גבר נאה, אני חייבת לציין. הרבה אומרים עליו שהוא פוליטיקאי שאוהב להראות עצמו יותר מאשר לעשות משהו מועיל".
"את חושבת שאני יפה?" שאל בחוסר ביטחון.
"ברור!" אמרה בהתלהבות.
"את לא מפרגנת בדרך כלל..."
"טוב, יש פעמים..."
"את בדרך כלל מגיבה בצורה צינית או בצורה פוגעת. את לא עצמך!" אמר רון כאשר גילה את פשר דבריה.
היא נאנחה "רון, אני לא מסוגלת לעשות את זה" לחשה.
"למה לא!?" צעק בתגובה.
"כי זה ראש הממשלה" אמרה בחוסר אונים "אני לא יכולה להגיד לראש הממשלה שאני יודעת שהוא הרג אותך! גם אם אין לי דרך להוכיח את זה, הוא יכול לבקש מהשב"כ לחסל אותי ולהראות כאילו הייתה לי תאונה טיפשית"
"את רואה יותר מידי סרטים" הפטיר רון.
"לא! אני פשוט מציאותית, זה מסוכן. אני לא מצליחה לעלות שום רעיון בדעתי. שלא נדבר על זה שאני אפילו לא יודעת איך אני אצליח להיפגש איתו"
"עדי את חייבת לעשות את זה" לחש רון בחשש.
"אבל אני לא יכולה לעשות זאת" יבבה "אני פשוט לא יכולה" כאשר הציצה למסך, רון נעלם. עדי קברה את ראשה בידיה "עדי?" אביה נכנס לחדר.
"היי אבא, מה נשמע?" היא ניסתה להישמע רגיל, אך היא שמעה בקול שהיא לא הייתה במצב רוח לשיחות נפש עם אביה.
"למה את לא מתארגנת? הבר מצווה של עודד מתחילה עוד שעתיים" אמרה אביה בדאגה.
עודד הבן דוד שלי חוגג בר מצווה היום, נכון שכחתי מזה! חשבה בפחד "נכון אני פשוט התווכחתי עם ה-" הרוח שלי? "עם הבוס שלי" אמרה בחיוך.
"למה?" כיווץ אביה את עיניו בחשד.
"כי-" תהיי יצירתית, עדי "כי אמרתי לו שאני לא יכולה להגיע היום בגלל הבר מצווה, והוא כעס עליי".
"טוב" אמר אביה, שוקל את סיפורה "תלבשי משהו יפה, ראש הממשלה יהיה שם" אמר והתכוון לצאת.
אתה וודאי צוחק עליי, אבא, חשבה. "ברצינות?" שאלה בהתלהבות . "כל המשפחה שלו תהיה שם?" קמה מהכיסא והתקדמה לעבר אביה.
"נראה לי שכן" אמר בהיסוס "חשבתי שאת שונאת אותו?" שאל חשד.
"אני פשוט מעריצה את אשתו שנאלצת לסבול אדם כמוהו" אמרה בציניות. אביה צחק ויצא מהחדר.
רון, אלוהים ודאי רוצה שתגיע לגן עדן כמה שיותר מהר. חשבה באופטימיות והחלה להתארגן.
האולם היה בעצם אוהל עטוף בבד לבן יפהפה. לא היה חם ולא היה קר, ממש כמו אתמול. עדי כל הערב ישבה והסתכלה לכיוון השולחן של ראש הממשלה. ראש הממשלה, מר שניידר, התנהג כפוליטיקאי אמיתי, העריף חיוכים ומחמאות לכולם ולחץ ידיים. אשתו ישבה בגוף דרוך, פנים קפואות וחיוך צבוע פרוס על פניה. בתו שהייתה בת גילה של עדי ישבה חמוצת פנים, והראתה עד כמה לא רצתה לבוא לבר המצווה. בתו של מר שניידר נולדה לאחר הטרגדיה של איבוד בנם, כביכול.
הנייד של עדי צלצל. כשהסתכלה על הנייד ראתה שמישהו התעסק עם התפריט צלילים שלה. היא הסתכלה על הנייד בחשד.
"עדי תעני כבר!" אמר רון.
עדי הצמידה את הנייד לאוזנה "תלחש" ציוותה "זה יכאב לי באוזן אחר כך"
"טוב. טוב" הפטיר "מתי את מתכוונת לגשת לאבא?"
"אני לא יודעת. יש כאן יותר מידי אנשים" לחשה גם היא.
"אסור לך לפספס את ההזדמנות הזאת!" צעק- לחש רון.
"אתה לא חושב שאני יודעת את זה!" אמרה בכעס. היא התבוננה על הצביעות שהתקיימה על יד שולחן ראש הממשלה וחשבה "רון, אתה לא נחשב כמת באמת. אתה רק נעדר" אמרה בעודה מהרהרת, על רעיון שעלה במוחה.
"אבל אני כן מת" אמר. לא מבין מה היא מנסה לעשות.
"אני יודעת. אבל אמרת לי שחלק מהאנשים חושבים שברחת מהבית, לא?" שוב נשמע קולה המהרהר.
"רק השכנים. הם ידעו על המצב בבית" הסביר.
היא הנהנה בראשה. "אמרת שרוח יכולה להופיע ממש בצורה מחושית מול אדם מסוים. אמרת את זה אתמול"
רון לא אהב את נימת קולה, וגם לא אהב את ההתקדמות של השיחה "נכון, אבל רק למעטים קורה דבר כזה".
שוב הנהנה בראשה, שוקלת כל פרט ופרט. לבסוף הגיעה לידי החלטה "אני צריכה שתופיע מול אימך ותספר לה את האמת" אמרה.
"לא!" צעק רון, ועדי הרחיקה את הנייד מאוזנה "אני לא רוצה שהיא תדע. זה ישבור אותה. לא סתם בחרתי בך" הוא המשיך לצעוק. עדי הודתה לאל שיש מוזיקה חזקה במקום הזה.
"אני חושבת שבחרתי בי כי אימך לא עשתה סיאנס כאשר נרצחת. חוץ מזה אתה רואה אותה, היא נראית אומללה. אני לא מאמינה שמישהו קונה את הבעת פניה. לי זה נראה כאילו היא מחפשת סיבות להתרחק מאביך. אני חושבת שהיא לא מרוצה מחייה כאשת ראש ממשלה- וזה עוד בניסוח עדין למדי"
"ואם אני לא אצליח להופיע?" שאל בחשש.
"אני אחשוב על משהו אחר. דבר ראשון שאני צריכה לשכנע אותה להיפגש איתי ביחידות" אמרה ובכל שנייה שעברה הייתה מרוצה יותר מהתוכנית.
"ואיך תעשי זאת?" שאל רון. וחוסר ביטחון לגביי התוכנית תקף אותו.
"אני אגיד לה שאני יודעת איפה אתה נמצא. אני אתן לה להאמין שאתה ברחת מהבית והיא ממש תרצה לפגוש אותי בגלל זה. ואז כשהיא תפגוש אותי אתה תופיע ואתה תספר לה מה קרה בחורשה".
"זאת תוכנית אכזרית! זה לא ייתן לך דבר. היא רק תיפגע!" צעק עליה רון.
"תשתוק! לפני שכולם ישמעו אותך" ציוותה "היא אימא שלך. היא תגן עליך תמיד, גם כאשר אתה מת. היא תמלא את רצונך, ותכריח את אבא שלך לגלות לה היכן נמצאת הגופה. אבא שלך לא ירצח את אשתו או יביים את הרצח שלה. זה חשוד ומסוכן מידי. חוץ מזה אני בטוחה שיש לה יותר לכלוך עליו מאשר לי יש, לכן היא תוכל אפילו לסחוט אותו כדי שיגיד לה איפה הגופה שלך נמצאת".
"אני לא אוהב את התוכנית הזאת" אמר בעצב "אבל אני לא אצליח לעצור אותך גם ככה".
עדי סגרה את הנייד והכניסה אותו לכיס מעילה. היא השאירה את המעיל תלוי על הכיסא, כדי שלא תצטרך לספוג שום ביקורת מצידו של רון, והתקדמה לעבר גברת שניידר.
כל הזכויות שמורות לטל תורגמן
