עינָי

הבטתי בעינָי,

דרך שבר מראה.

הן היו שונות,

שונות כל-כך.

לא מה שאני מכירה,

לא כעיני שלי.

עצבות לא היתה בהן.

עצבות היתה ידידתי במשך זמן רב-

ויודעת אני לזהותה.

גם שמחה, אושר לא היו.

מראה השמחה בהשתקפותה בעיניים-

אינו מראה הנשכח בקלות.

בעיני היתה אטימות.

אטימות חזקה.

הן היו חסומות.

חסומות בחומת לבנים-

שלא יוכלו אנשים להסתכל למעמקיהן,

רק לרובד העליון.

שלא ירגישו שאני-

איני בטוחה בעצמי, במעשי,

שהקרקע תחת רגלי מתנדנדת.

אטמתי את עיני. להסתיר

את החבל הדק עליו אני צועדת.

להסתירו.

שלא ינסו לקרעו.