התודעה כפרה-קוגניציה של היקום.
היקום כאבחה חולפת של נפש יוצרת; הפסיפס המלנכולי של הבריאה.
אלים מטאפיזיים הבוראים יש מאין, יקום תאוותני שאין לו שובע מקליפת האגוז המדומה.
לכל אחד יש את היכולת לברוא את יקומו.
קריעת ים-הסוף המטאפיזי, שחרור הרסן על גדות התיעוב.
בשיסוף שיבולי התמותה, אנו יוצרים לנו את המציאות בה אנו חיים.
דבר שתורת האובייקטיוויזם לא יכלה שלא להימנע; התופעה אינה בר-חלוף.
ברגע שאנו עוצמים את העיניים, היקום נמוג.
ברגע שאנו פותחים את העיניים, היקום נברא מחדש.
אל מלנכולי במיוחד, יביא על עולמו הרס וכיליון.
אל עליז ובעל רוח חיים של אושר, יביא על עולמו את הבדיה הליברלית.
כאשר אנו מביטים הצידה ואדם נכנס לפריים תודעתנו, הוא שם מכיוון שאנו הבטנו לשם. כאשר מישהו מתקשר אלינו ברגע של בדידות, הוא מתקשר מכיוון שאנו הרגשנו בודדים.
על אותו מטבע;
כאשר אנו מנסים להתקבל למקום עבודה, ואנו נכשלים כישלון חרוץ, זה מכיוון שלא האמנו בכך מספיק. כאשר אנו מנסים לקבל את אהדתה של בחורה ולהובילה אל נתיב חיינו אך היא מתעלמת מכך – זה מכיוון שעמוק בפנים לא הרגשנו מוכנים לזה עדיין. לא הרגשנו שבעים דיו מתחושת הצורך שלא לצורך.
אנו יוצרים את עולם הבדיה של תודעתנו. מדוע בדיה? מכיוון שהיקום הינו פיקציה גנוסטית. כאשר אדם מאוד רוצה משהו, מאמין בו בכל יכולתו ורצונו, הוא אכן מתגשם. אומרים שישנו מצב שבו הנבואה מגשימה את עצמה. אין זו נבואה, כי אם כוח אלוהי פנימי. בכולנו יש כוח אלוהי שכזה. לא סתם כתבו בספר התורה כי האדם נוצר בצלם דמותו של האל.
האדם הינו האל. יוצר חיים והורס חיים במחי יד.
כוחו של האדם הינו עצום.
למשל, אמנים הם אנשים שמודעים לכוח האלוהי שבהם.
אם במיתולוגיה היוונית - האל זאוס השתמש באצבעותיו כדי לירות ברקים,
האמן משתמש בתודעתו כדי ליצור מניפולציה סימבולית ובכך הוא שולט בבני האדם. בין אם זה בכך שהוא גורם להם לצחוק או לבכות, או אפילו לדיכאון ממושך. ככל שהאמן ידע לשלוט יותר בכליו המטאפיזיים, כך יוכל הוא יותר לשלוט בסובבים אותו.
יש לציין כי בני האדם עלולים להתחלק למספר מאפיינים:
- הדיקטטור הגדול – פריק של שליטה אשר מתעתד לשלוט ביד רמה בסובבים אותו ואף ביקום כולו בבוא היום.
- הפסיכולוג הפרוורטי – אדם אשר מנתח כל אדם עד מעמקי האינות (לא תמיד באופן צודק) ומאמין כי המאפיינים שהוא יוצר לאותו אדם הינם אמת לאמיתה.
- האיכר העליז – אדם אשר נהנה מ"עבודת האדמה" של היקום, מקבל הנאות מהדברים הקטנים, לא נחפז לשלוט בראש ההיררכיה.
- האדם הפסיבי – אדם אשר נותן למציאות לקחת אותו לכאן או לכאן. הוא חושב שאין לו שליטה על היקום, אך מבלי ידיעתו, התודעה שלו מגדירה פסיביות ביצירותיו ובפועל יוצאו.
- הנרקיסיסט האפל – אדם אשר תודעתו הלא-נאהבת משליכה באובססיביות פגמים על העולם אותו הוא יוצר.
כמובן שאדם ייחודי מספיק כדי להכיל מאפיינים מכל אחת מהאופציות.
האדם חי רק את ההווה של חייו. העבר הוא פיקציה מתוכנתת היטב על ידיו.
היקום ויצוריו הם מניפסטציה של התודעה. זו אינה חשיבה אגוצנטרית, אלא מושכלת. האנשים שסביבנו הם הולוגרמות המיוצרות על-ידי התודעה.
ברגע שהאדם יפסיק להאמין בהם – הם יעלמו.
ברגע שיאמין בהם - הם ישובו להתקיים.
אין דבר המתקיים מחוץ לתודעה.
העניין מיוצג כחלום צלול – בו האדם שולט על סביבתו כאילו היה חלק בלתי נפרד ממנה. האדם אכן חלק בלתי נפרד מהחלום, בעוד הוא עצמו שוכב במיטה וחולם. גופו בלתי פגיע, אך הוא יחוש כאב – מדוע? כי הוא מאמין בכך. הוא גם יחוש הנאה מאותה סיבה בדיוק.
האדם יכול להפסיק להאמין בחוקי המתמטיקה, ואז הם יחדלו מלהתקיים.
הסיבה היחידה שהם עדיין קיימים היא מכיוון שהוא עדיין מאמין בהם.
אם אדם מאמין כי קיימים ספרים, קורסים לימודיים, או אנשים ש'ילמדו' אותו דברים חדשים, אז הם אכן יהיו שם כדי לעשות את הדברים הללו עבורו. אלו הם התגלמות תודעתו.
היקום מונע על ידי מחשבות. אם אדם יאמין שהוא יכול לעוף, הוא יעוף.
ככל שהמחשבה שאיננו יכולים לעוף עקב חוק הגרביטציה היא יותר דומיננטית, כך היא תנצח. ברגע שנבטל את האמונה בחוק הגרביטציה, או את האמונה כי אין אנו יכולים לעוף, דבר לא ימנע מאיתנו מלהמריא אל השמיים.
האמונות הנגטיביות שלנו בדברים יומיומיים שמונעים מאיתנו מלשלוט בחיינו,
הם הם שגורמות לנו להיכשל, כאשר בעצם אנחנו תמיד בשליטה מתמדת של חיינו. אנחנו יוצרים את המציאות בה אנו חיים, לא אף יישות אחרת, כי היקום הוא תוצר של תודעתנו.
הכוח בידינו.
התודעה שלנו היא ישות אלוהית בלתי ניתנת להכחשה או להפרכה.
על האדם להאמין בעצמו, וכל שירצה יתגשם.
