זיכרון ורוד

הייתי פעם בן עשרה,

וגדלתי פתאום.

מפוסל, מגולף, לא במקרה,

בלי במה לנאום.

חוליה בשרשרת על קו ייצור,

נעל ובגד אפור.

שוליה מרופרפת על סף עיקור,

רשת זיקה ל"גיבור".

יושב בין ערביים במרפסת ורודה,

ה"זחל" רוגש בשדה.

הרוח שורקה בזרימה מדודה,

סוחבת עפיפון מדדה.

הכרמים השילו פריים זה מזמן,

אופיינה קרחת יבשה.

נשות החאקי כונו לא בשמן,

לבשו ארשת נוקשה.

הייתי פעם בן עשרה,

הרגשתי "נורא" מפנים.

מכובס במילים משלבות סחיטה,

עוצמתן צרבה את הפנים.

הולך לאיטי במעלה ההר,

בסנדל ובגד אפור.

חושב עלייך והעצב שנשאר,

הזמן שנותר לשבור.