מסכות / רונן

מסכות / רונן

"Excuse me"

          "Yes please"

          "May I seat here"

          "Of course you can. Israel is a free country. Isn't it?"

          "I don’t want you  think I'm rude"

          "Why should I?"

          "Are you a tourist?"

          "You might say so, why are you asking?"

          "Do you speak by any chance Hebrew?"

          "Yes I do זאת אומרת כן."

          "מאיפה את?"

          "מהצפון, למה אתה שואל?"

          "מסקנדינביה? שלא תחשבי שאני מנסה להתחיל איתך או משהו כזה."

          "למה שאני אחשוב ככה?"

          "אני יודע? חתיכה בלונדינית שיושבת לבד ופתאום בא גבר ושואל אם אפשר לשבת לידה. זה נשמע כמו משהו שלקוח מתוך מדריך לא מוצלח ל"איך להתחיל עם בנות"

          "קודם כל תודה על המחמאה. גם אתה לא נראה רע בכלל, עם המקטורן הזה והפרח בדש. זה בהחלט לא אופייני לגברים צעירים."

          "זה משהו שלמדתי מאבא שלי."

          "מה?"

          "שלא חשוב מה המצב בחשבון הבנק שלך או כמה צרות יש לך תמיד צריך להופיע עם סטייל."

          "אבא שלך נשמע כאדם מעניין מאוד. הייתי שמחה לפגוש אותו."

          "הוא נפטר לפני הרבה שנים. האם אני צריך להבין מדברייך שאני צעיר מדי לטעמך."

          "אתה לא נדרש להבין כלום מדברי. צעיר מדי זה משהו יחסי. צעיר ביחס למה?"

          "עכשיו סבכת אותי. לא חשוב מה אומר זה שוב יראה כאילו אני מנסה להתחיל אתך."

          "ומה רע בזה שתנסה להתחיל איתי? שכחתי מתי התחילו איתי ברצינות בפעם האחרונה."

          "את רוצה להגיד לי שאין לך אפילו חבר."

          "זה לא משנה מה יש לי או אין לי. אפילו בגילי הצעיר אני יודעת שזה תמיד נעים לאישה כשמחזרים אחריה."

          "אז זה רמז שאני אמור לחזר אחרייך?"

          "תנסה."

          "זה לא יעליב אותך או משהו כזה."

          "איך אומרים? No guaranty.  מה שיקרה יקרה."

          "איך קוראים לך?"

          "אתה יודע מה. בוא נחליט שבלי שמות. בלי ביוגרפיה של אף אחד. רק גבר ואישה, בית קפה, נוף מול הים."

          "זה נשמע כמו משהו מסרט צרפתי."

          "מה רע בסרט צרפתי?"

          "רומנטי כזה ואנחנו בכלל לא מכירים."

          "אז בוא נכיר."

          "אבל אמרת בלי פרטים אישיים. איך אפשר להיות רומנטיים אם לא מכירים? רומנטיקה חייבת להשען על אינטימיות והכרות."

          "אני לא אמרתי שלא נכיר אמרתי בלי ביוגרפיה."

          "מה ההבדל?"

          "חשבת פעם שאולי הביוגרפיה שלנו מפריעה לנו להכיר באמת אחד את השני."

          "למה את חושבת ככה?"

          "כי בדרך כלל, גם כשאנחנו מכירים מישהו אנחנו לא באמת מכירים אותו. אתה מבין למה אני מתכוונת? אנחנו יודעים עליו המון פרטים ממש לא חשובים. פרטים כמו: איך קוראים לו, ובמה הוא עוסק, ובאיזה קונטקסט נפגשנו, אם הוא נשוי, גרוש, אלמן, ואיך שהוא לבוש או מדבר ועוד המון פרטים קטנים וממש לא חשובים שמונעים מאיתנו להכיר אותו באמת. אם יצא לך להשתתף בכנסים או מפגשים מקצועיים אז בטח שמת לב איך אנשים מציגים את עצמם. בכמה משפטים מוסכמים. מעין כרטיס ביקור סתמי שלא אומר עליהם שום דבר. כמו בראיון לעבודה. שלום, אני נאד נפוח, למדתי כך וכך שנים, יש לי תואר במדעי הדשא. זה הכל מסכות שהחיים מכריחים אותנו לשים על פנינו. מסכות שמונעות מאיתנו להכיר באמת אחד את השני. מסכות שגם בעל ואישה לובשים, אחים, דודים חברים. כל החיים שלנו אנחנו עוטים ומחליפים מסכות. אז מה דעתך? בוא נשים הפעם את המסכות בצד. בוא נכיר, אבל באמת, אחד את השני."

          "וואו, מאיפה הבאת את זה?"

          "אתה מתחרט שבקשת לשבת לידי?"

          "לא, מה פתאום. בכלל לא. אני רק לא יודע איך להתחיל."

          "מה המאכל האהוב עליך?"

          "פלפל ממולא. ועליך?"

          "קפה. אני חייבת קפה בכל צורה בכל שעה. אפשר לומר שאני מכורה לקפה."

          "יש עוד דברים שאת מכורה עליהם?"

          "לכל אחד יש."

          "לא נכון. אני לא מכור לכלום."

          "אין דבר כזה. כל אחד מאיתנו מכור לפחות לדבר אחד."

          "אז אני היוצא מהכלל."

          "אתה אוהב לקרוא?"

          "מאוד. אבל אני לא מכור לקריאה."

          "איך אתה מגדיר מישהו שמכור למשהו?"

          "אם הוא לא יכול בלי זה."

          "אז אתה מכור לאויר."

          "זו סתם התחכמות."

          "אתה צודק. לא יודעת למה נהיה לי פתאום כל כך חשוב לגלות למה אתה מכור. אבל בסוף אני אמצא."

          "אין לך סיכוי. מה הספר האחרון שקראת."

          "אני קוראת כמה בו זמנית. אבל האחרונים שסיימתי זה את הרי פוטר האחרון ואת אדם טוב קשה למצוא של פלאנרי אוקונור."

          "בחיים לא שמעתי עליו."

          "לא שמעת עליה."

          "סליחה?"

          "פלאנרי אוקונור זו סופרת. נפלאה לטעמי. למרות שהסיפורים של קשים לעיכול או שאולי דווקא בגלל זה."

          "מה זאת אומרת קשים לעיכול?"

          "למשל היא כותבת על משפחה שלמה שנרצחת על ידי עבריין נמלט רק בגלל טיפשות או על בחורה נכה שבחור אחד מסדר אותה וגונב לה את התותבת."

          "זה נשמע נורא. לא חושב שהייתי רוצה לקרוא דברים כאלה."

          "היא סופרת נפלאה. היא משאירה אותך בסוף נפעם. הצורה שבה היא בונה את הדמויות היא פשוט גאונית. אבל לא חשוב. מה אתה אוהב לקרוא."

          "אני קורא בעיקר מתח ומדע בדיוני."

          "ספרות או סופרים ישראלים אתה קורא?"

          "ממש לא. זה יותר מדי קרוב לעולם האמיתי. אני מעדיף ספרים שיקחו אותי למקום אחר. למה עשית את הפרצוף הזה."

          "סתם, לא משהו חשוב."

          "לא באמת."

          "אני פשוט חושבת שאתה מפסיד. יש לך טעם כל כך צר בבחירת הסוגות שאתה קורא. אבל בוא נעזוב את זה. איזה מוסיקה אתה אוהב לשמוע."

          "כאן אני בטח אפתיע אותך."

          "אז תפתיע אותי."

          "חוץ ממוסיקה מזרחית. מה שמוגדר שחור קשה אני אוהב כמעט כל סוג של מוסיקה."

          "קלאסית?"

          "בטהובן, בך, ואגנר, רמסקי קורסקוב."

          "רוק?"

          "רוק ופופ קווין, לד זפלין, נוכרי, סגול כהה, U2."

          "טוב הבנתי. באמת טעם רחב אני לא אקלקטית כמוך."

          "איזה צבע את הכי אוהבת."

          "אני מאוד אוהבת ירוקים."

          "כמו העיניים שלך."

          "יש לך תחביבים?"

          "אני מרגיש שאנחנו מתחילים למצות את הדו שיח בכיוון הזה."

          "אתה צודק. כנראה שקשה לנו לפרוץ את הקופסאות שבהם אנחנו מאחסנים את החיים האמיתיים שלנו. אבל תענה לי על השאלה. יש לך תחביבים?"

          "תחביב אחד."

          "מה?"

          "אולי כדאי שאני לא אענה."

          "אל תקלקל. היה ממש נחמד עד עכשיו. אתה לא מרגיש שאנחנו מכירים עכשיו קצת יותר אחד את השני."

          "אני לא בטוח שאני רוצה שתכירי את הצד הזה שלי."

          "זה נשמע נורא מסתורי. אתה מבין שעכשיו אני חייבת לדעת מה התחביב שלך. מה זה כבר יכול להיות. אל תגיד לי שאתה רוצח סידרתי או משהו כזה."

          "לא אני לא. יש לך באמת דמיון מפותח."

          "תודה. אבל אני חושבת שאני לא מוותרת לך כאן."

          "אז בואי נקבע כלל שלכל אחד יש שאלה אחת שהוא יכול לא לענות עליה."

          "למה צריך לקבוע כללים. כללים תמיד בסוף רק מקלקלים."

          "העולם לא יכול להתקיים בלי חוקים וכללים."

          "חוקים בסדר אבל לא כללים. נראה לך שבטבע יש כללים?"

          "עד כמה שאני מבין אז יש."

          "אלה לא כללים. נכון שביולוגים וזאולגים מצאו חוקיות ומסבירים במילים שלהם כללי התנהגות של בעלי חיים. אבל אלה לא כללים. הלביאה לא אומרת לגורים שלה לא להרעיש בין שתים לארבע כי זה מפריע לחסידות."

          "אז היית רוצה לחיות בעולם שהכל מותר."

          "כל עוד אינך פוגע במישהו אחר. אז כן, הכל מותר."

          "התחביב שלי זה סקס."

          "תחביב מעניין. איזה סוג של סקס בדיוק?"

          "מה זאת אומרת?"

          "יכולים להיות כל מני סוגים של סקס. למשל את התחביב שלך אתה עושה רק עם עצמך או עם אחרים."

          "בטח שאם אחרים."

          " אל תראה כל כך נעלב. גברים, נשים, לא משנה?"

          "נשים. רק נשים."

          "אז התחביב שלך זה לא סקס. התחביב שלך זה לשכב עם בחורות."

          "כשאת אומרת את זה ככה זה נשמע ממש לא טוב."

          "ואיך אתה עושה את התחביב שלך. יש לך אוסף. אלבומים, זכרונות?"

          "את מוציאה מתוך זה כל לחלוחית אפשרית. בסוף תשכנעי אותי להחליף תחביב."

          "אתה שוקל להחליף תחביב? כי אם כן יש לי כמה רעיונות טובים בשבילך. חשבת פעם אולי לאסוף מקלות אוזניים משומשים. אני רואה קיר גדול ועליו מאות קיסמים קטנים שבקצה צמר גפן בצבעים שונים מצהוב בהיר ועד לחום אדמדם. מתחת פתקאות קטנות. המקל הזה מפירנצה/2008. איטלקיה שמנה. אפשר לראות כי הצהוב האיטלקי שונה מהצהוב הישראלי. כנראה שהפרמז'ן משפיע על צבע שעוות האוזניים"

          "מאיפה את לוקחת את הרעיונות האלה. לא! אני לא שוקל להחליף תחביב. טוב לי עם התחביב הזה."

          "כמה זמן אתה עוסק בתחביב הזה?"

          "היום התחלתי."

          "אז אני מבינה שאני הראשונה בתחביב החדש שלך."

          "כן. אם לא אכפת לך?"

          "להפך, אני חושבת שזו מחמאה גדולה. אז אתה בטח רוצה שנעלה אלי לחדר. זה כאן במלון, לא רחוק."

          "אני אשמח לעלות אלייך לחדר."

* * * *

          "אני גמור. הרוס. את לא אישה את מכונת מין."

          "גם אתה לא היית כל כך רע בעצמך. אני שמחה שנפגשנו. אני מרגישה ממש, אבל ממש, כל כך רחבת אופקים עכשיו."

          "אל תעשי את עצמך. אמרת שאת לא כל כך יודעת מה עושים עם הפה. מתברר שגם בחורות מקצועיות היו יכולות לקחת ממך כמה שעורים."

          "היית עם בחורות מקצועיות?"

          "לא. אבל אני יכול לדמיין לי."

          "בתור מישהו עם תחביב כל כך יחודי לא נראה שאתה משקיע בו יותר מדי. למרות שאני חייבת להודות שעוד אף אחד לא עשה לי ככה עם הלשון."

          "זה היה טוב?"

          "זה היה נפלא."

          "מצויין כי לא נראה לי שאני אוכל לעשות זאת שוב בחודשים הקרובים. גם אני חייב להודות שהפתעת אותי."

          "למה?"

          "נגשת אל זה עם כל כך הרבה פתיחות. היו דברים שחששתי להציע ורק בזכותך הגענו אליהם."

          "אתה בטח מתכוון לתנוחה הזו. האמת, לא האמנתי שאפשר לעשות את זה ככה. תמיד חשבתי שזה לא בנוי לכך. נראה לי לא טבעי."

          "זה לא כאב לך נכון."

          "אתה חמוד. בהתחלה היה קצת לא נעים אבל כשראיתי כמה טוב לך אז גם אני התחלתי להנות מזה. אני מייחסת את זה לאופן שבו הכרנו אחד את השני. אנחנו מכירים אבל לא ממש יודעים מי אני או אתה. אתה לא חושב שבלי כל המסכות הרגילות שלנו זה הרבה יותר קל."

          "יותר קל אבל מצד שני יותר קשה."

          "אל תגיד לי שהוא עוד פעם קשה."

          "מצחיק מאוד."

          "אני יודעת שאני לא צריכה לשאול את זה אבל בן כמה אתה?"

          "בת כמה את?"

          "אתה יודע שלא שואלים אישה בת כמה היא."

          "תגידי בת כמה את ואז אני אגלה לך בן כמה אני."

          "באוגוסט אני אהיה בת שבעים ושתיים."

          "ואני אהיה באפריל בן שבעים ושבע."

          "חשבתי שאתה יותר צעיר."

          "ואני חששתי שאת בתולה."

          "ממש מצחיק. יש לך ילדים?"

          "נכדים. ולך?"

          "גם. תראה אני נורא מצטערת. כנראה מרוב ההתלהבות קלקלתי לך את הציפורן שבדש."

          "אל תעשי מזה עניין. אפשר נשיקה לפרידה?"

          "הפעם עם השיניים או בלי?"

* * * *

          צופים וצופות יקרים, הפעם טקס הענקת פרס ישראל בספרות רעש וגעש כפי שלא היה מעולם. אני רואה כעת את הסופרת הנרייטה הופמן יוצאת מהאולם שעד לפני דקות ספורות סער באופן חסר תקדים.

          "סלחי לי הנרייטה. צופי ערוץ עשר היו שמחים לשמוע את דעתך על מה שקרה עכשיו באולם."

          "כן מתוקה, מה היית רוצה לשאול."

          "האם את חושבת שמגיע לך פרס ישראל לספרות לאור הסערה שעורר ספרך האחרון 'מסכות'?"

"את הפרס קיבלתי על פועלי בתחום הספרות לפני ספרי האחרון. לטעמי הסערה, כמו שאת קוראת לה, איבדה כל פרופורציה והיא רק הוכחה לנכונות כל מה שכתבתי."

          "כמי שנחשבת ומוערכת מאוד, בארץ וגם בעולם, כסופרת מאוד מעמיקה ועם אמירה נוקבת ובעלת חשיבה ודמיון מאוד פוריים..."

          "מה השאלה?"

          "הספר האחרון שלך – מסכות. הוגדר על ידי מבקרים רבים כפונוגרפיה זולה שאינה ראויה לקריאה."

          "אז שלא יקראו. עדיין הוא נמכר בארץ במספר חסר תקדים של למעלה ממאה אלף עותקים ומתורגם כעת לשמונה שפות."

          "אולי דוקא בגלל הפרובוקטיויות שבו הוא נמכר ככה."

          "החיים הרבה יותר פרובוקטיוים מכל ספר. אנשים. סליחה לא אנשים. מבקרים מסוימים ומתחסדים שלא מסוגלים להתמודד עם השדים הפנימיים שלהם ולכן הם מאשימים את העולם כולו, ובמקרה הזה אותי."

          "מאיפה את שואבת את הרעיונות האלה לספרים שלך ובמיוחד לספר האחרון."

          "לפני כל ספר אני עושה מחקר יסודי. הספר הזה מיוחד מפני..."

          "את רוצה להגיד לי שגם כאן עשית מחקר..."

          "אם היית נותנת לי לסיים. הספר הזה נכתב במיקשה אחת, ללא שום מחקר במהלך חופשה קצרה. כנראה שהאמת לא צריכה מחקרים."

          "מה יש לבעלך לומר על הספר הזה? נדמה לי שחגגתם לפני שנה את חתונת הזהב שלכם. הוא לא הזדעזע מהתאורים המאוד גרפיים שמופיעים בספר?"

          "אני חייבת להתוודות שגילתי לאחרונה שבעלי מכור אלי. ככה שאין לו הרבה  ברירה. את יכולה לשאול אותו בעצמך. הנה הוא שם."

          "היכן?"

          "הגבר החתיך עם המיקטורן והציפורן בדש."

© כל הזכויות שמורות לרונן