יואב

יואב

 השתחררתי. היום. בזכות מיכל. היא אמרה לי אז: " אתה חושב שהם לא מבינים, הם חושבים שאתה מדבר שטויות. אבל הם הרוב, להם מותר לקבוע שאתה משוגע. תזרום איתם ותהיה חופשי!". בשער הערתי את השומר המנומנם והראיתי לו את מכתב השחרור. השער הכבד חרק ונע באיטיות מעצבנת, פותח לפני דרך חדשה. לא הודעתי לאף אחד, רציתי להיות לבד, לגמרי לבד, לחשוב על כל מה שקרה בחודשים האחרונים. הייתי צריך לצבור כוחות לפגישה עם דניאל. ללא ספק, הוא היה איש המפתח לכל הפרשה המוזרה הזאת. החום היה כבד, תחנת האוטובוס סיפקה צל מועט בעוד הבטון ממנו הייתה עשויה הפיץ הוסיף עוד חום לאוויר מסביב. ובכל זאת הרגשתי מצוין, כאילו צמחו לי כנפיים, כאילו קבלתי כוחות על להתמודד עם כל הפתעה, כל קושי. סמכתי על עצמי ועל אטואטה, ידעתי שתדריך אותי ברגעי המשבר.

הסוללה בסלולרי הייתה טעונה באופן חלקי: רק הבוקר החזירו לי את המכשיר והוא לא הספיק להיטען כראוי. התקשרתי למיכל והודיתי לה על תמיכתה. הזמנתי אותה לצאת איתי הערב לפאב, או מסעדה, או לאן שתרצה. שתיקתה של מיכל התארכה ואז, בקול מהוסס לחשה : " בסדר, אבל רק כידידים... יואב... יש לי ... אני נפג... אני יוצאת עם מישהו." כמו אגרוף. בבטן. בפרצוף. בלב. האם הצליחה להתקרב לדניאל, לברר מה עובר לו בראש? קבענו להיפגש בשמונה. ב'ארומה', או 'קפה הילל'. לא זכרתי. סוללה חלשה, ניתקתי. האוטובוס הגיע , עליתי , שילמתי, התיישבתי. חצי שעה נסיעה, אני ליד החלון, בתוך הרכב הממוזג יש הרגשה של אירופה: גגות אדומים על בתים ציוריים, ירוק ופרחים מסביבם, עננים קלים בשמים כחולים. המחשבות על מיכל כמו נשארו מאחור, התחלתי לשחזר במוחי את תוצאות הניסוי האחרון...

"נכון יפה," שאלה אותי אטואטה ממש מאחורי. חייכתי אליה, היא קמה ועברה לשבת לידי. "מה שלומך?" שאלה ברוך. סיפרתי לה על מיכל. הביטה בי במבט מלא חמלה.

"היא עם דניאל," אמרה. משכתי בכתפיי, שוב דניאל, חשבתי לעצמי. " לא ולא," קול של מורה המוכיחה ילד קטן:"אל תוותר לו כל כך מהר. אל תוותר על מיכל כל כך בקלות. יואב, מגיע לך יותר, הרבה יותר."  תחנת היעד הלכה וקרבה.

"בסדר," אמרתי לאטואטה," אתקשר למיכל מהבית, אברר אם ב'ארומה' או 'קפה קפה'." אטואטה אישרה בשמחה:"טוב ויפה! כל הכבוד, יואב."

בתחנה המרכזית האוטובוס התרוקן מנוסעיו, נשאבתי לתוך ההמון החולף ועד שפילסתי את דרכי אל הכניסה הצדדית אטואטה נעלמה.