יואב ודניאל
למחרת הפגישה עם מיכל התקשרתי לדניאל. קדמה לזה התלבטות של כחצי שעה, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאין ברירה, שככל שאדחה, יהיה לי יותר קשה לחזור ולדבר איתו. דניאל ענה מיד ב"כן" צלול ונמרץ, אך משזיהה את קולי נדם לזמן מה. אחר כך אמר שהוא שמח שהתקשרתי ואף הציע שניפגש, אם, כמובן, אני מרגיש טוב, לא עייף מדי ופנוי מסידורים. בקיצור, הבחור ברבר ואני חיכיתי שיירגע. לא בשיחת טלפון נפתור את הבעיות בינינו, על כן לחצתי שנתראה. דניאל המשיך בניסיונות התחמקות,אך לבסוף נכנע ללחץ שהפעלתי עליו והסכים לפגישה חטופה בשעות אחר הצהרים המאוחרות. הקדמתי להגיע על גן התיישבתי על הספסל בשדרה וגלגלתי במוחי את השיחה המיועדת. שני נושאים עמדו , מבחינתי , על הפרק: הבלוג התמוה של דניאל (עתה כבר פקפקתי אם הוא אכן שלו), ומיכל. התלבטתי אם עלי לספר לו על מיכל, או לתת לו לגלות הכול בעצמו (בהנחה שאמת, ברוב המקרים, יוצאת לאור). במקרה שאגלה לו והוא, סביר להניח, יפסיק את הקשר איתה מיד, מיכל תיפגע מאוד, וכאשר תגלה, בסופו של דבר, שיש לי חלק בעניין יקיץ הקץ על יחסנו. וזה, מבחינתי, לא בא בחשבון, הרי כול עוד אני קרוב אליה קיים הסיכוי ולו הקלוש ביותר ש...
ונניח ולא אומר דבר לדניאל, והרומן ביניהם ילך ויתפתח ואז תתגלה האמת לדניאל, והוא לא יעזוב את מיכל, ורק יסבול מהמצב, מה אז? הייתי מבולבל, צמא ורעב כשראיתי את דניאל צועד נמרצות על המדרכה ממול. קמתי ופסעתי לקראתו בהיסוס. בקרבי אליו הכרחתי את עצמי להזדקף ולהתגבר על הסחרחורת שתקפה אותי. אני חושב שהצלחתי להיראות בעיניו רגוע ומאוזן נפשית.
"יש לי הפסקה של חצי שעה, לא יותר," הדגיש דניאל כשהתיישבנו לאכול שווארמה אצל יוסי.
" מזמן לא ראיתי אותך," יוסי שיגר אלי את חיוכו הלבבי, המוכר," היית עסוק?"
"הייתי חולה," לכסנתי את מבטי לעברו של דניאל לבחון את תגובתו. ואכן, הבחור לא אכזב: הוא החוויר, אחר כך האדים, השפיל מבט, הישיר לעברי מבט דרוך והחוויר שוב.
" מה קרה, אחי?" חשתי את ידו החמה של יוסי על כתפי, "משהו רציני?"
סיפרתי לו, מבלי לפרט, על התאונה. הוא הקשיב לי קשב רב, צקצק בלשונו, וליווה את סיפורי בקריאות 'לא, 'לא יכול להיות', 'מה אתה אומר'. התעניינותו הכנה של יוסי נגעה, כמו שאומרים, לליבי, על כן לא רציתי לצער אותו ונמנעתי מלפרט מה עוד עבר עלי בחודשים האחרונים. דניאל השים את עצמו שקוע בלעיסה, אבל חשתי כיצד הוא בולע כל מילה שאמרתי. כשציינתי שההגה נתקע ובלמים לא עבדו, דניאל הפסיק ללעוס ונעץ בי מבט חמור סבר, בעוד יוסי הניע את ראשו לשלילה וטען ששתי תקלות כה חמורות בו זמנית זה פשוט לא יתכן. הוא התחיל לספר לי על אחיו שמוסכניק ש... אבל אז נכנסה משפחה רעבה מאוד (לפי הצעקות של הילדים, וגם ההורים) ויוסי פנה להרגיעם במנות הפשוטות והטעימות שלו.
"תרגיש טוב, אחי, תשמור על עצמך," פלט לעברי ונעלם מאחורי הדלפק.
דניאל סיים לאכול ולי פתאום עבר החשק. נזכרתי בתאונה והמחשבות הטורדניות על סיבותיה שוב החלו להתרוצץ במוחי. בקשתי מיוסי לארוז לי ויצאנו החוצה.
" היה נחמד לראות אותך, יואב," אמר דניאל, " אבל אני חייב, פשוט חייב לזוז."
הבטתי בגבו הרחב של דניאל מתרחק ממני במהירות ולא ידעתי מתי אראה אותו שוב.
